מדבר אל הקיר

יום שבת, בסביבות שמונה ושלושים בערב, מוצאי שבת.
שמואל היה אצלי, אבל מדי פעם הוא הלך וחזר – הלך לדירה שלו כדי לסדר עוד כמה דברים וחזר שוב. בערך בחמש או בשש בערב, שמואל דפק לי על הדלת. דיברנו, ופרקתי קצת את התסכול שלי. הסברתי לו שכשאני מדבר בכעס או בציניות – זה מטריד גם אותי. לפעמים, מול אנשים אחרים כמו שאר השותפים או מטפל כלשהו, הם פשוט מתעלמים ממני במקום להכיל אותי.

לעומת זאת, כשאני מדבר עם הפסיכותרפיסט שלי לדוגמה, אפילו אם אני מוצף בכעס, עצבים, ציניות או שנאה עצמית – הוא עדיין מקשיב לי. הוא לא מתעלם ממני; הוא מכיל אותי. שמואל, לעומת זאת, מגיב אחרת: לפעמים הוא צוחק, אבל לא כי הוא מזלזל בי, אלא כי הוא מכיר את התחושות הללו, וזו הדרך שלו להתמודד. זה לא פוגע בו אישית, והוא מצליח “להוציא אותי” מהמצב הזה.

על רגשות קשים ושנאה עצמית
כולנו מכירים את הרגשות האלו – שנאה עצמית, שנאה כלפי ההורים, המשפחה או העולם. התחושה שאין בשביל מה לחיות, שהחיים דפוקים ושאנחנו כמו עבדים שמוכרחים לעשות רק מה שאומרים לנו. כשאני מוצף ברגשות האלו, קשה לי עם זה ששמואל או אחרים לפעמים לא מגיבים כמו שהייתי רוצה. אבל האמת היא שלעתים ההומור שלו עוזר לי לצאת מהזעם ומהכעס.

הסחת דעת עם מוזיקה וסרטונים
שמואל הראה לי בטלפון שלו סרטונים קצרים, כמו בטיקטוק, ושמענו מוזיקה – סנדרה, קרן פלס, Dire Straits ועוד. זה עזר להסיח את דעתי מכל המחשבות הקשות על “מה יהיה מחר?” ואיך אצטרך שוב להתמודד עם אבא שלי או עם החוקים והסידורים. פתאום הפוקוס עבר מהחשש ומהחרדה למשהו קליל יותר – שירים, סרטונים מצחיקים, קצת צחוק.

התכניות למחר
מחר בבוקר אבא שלי מתכנן לקחת אותי לקופת חולים כדי לטפל בבדיקות או טפסים שקיבלנו לגבי הפניות לבדיקות גסטרו. אחר כך יש “ישיבת דיירים”, ושמואל אמור להיפרד מאיתנו סופית ולהחזיר את המפתח. אני חושש שאצטרך להתמודד עם כל הדברים האלה – לנקות את החדר, ללכת למועדון החברתי, לסדר את החיים שלי בלי העזרה של שמואל. פתאום אני מבין שיש דברים קטנים שנותנים לי סיבה להמשיך, כמו הרצון לקנות טלפון חדש או לסדר את המחשב כך שאנצל טוב יותר את ה־Wi-Fi.

על קניות ומכשירים
דיברתי עם שמואל על מכשירי סלולר – סמסונג מול שיאומי. הוא הציע לי לא לבזבז סכומים גדולים רק בשביל השם “סמסונג” כשיש חלופות זולות וטובות יותר. חשבתי לפנות למדריכה שלנו כדי שתעזור לי עם רכישת טלפון חדש (אולי ביום רביעי נלך יחד לחנות). התחושה שיש לי מטרות קטנות כאלו, כמו קניית הטלפון, שנותנת לי טיפה מוטיבציה.

שמואל עוזב
שמואל עוזב את המסגרת הזו ועובר ליחידת דיור משלו. מבחינתו, הוא ממש לא צריך שיקום וליווי צמוד. הוא עובד קשה, מסתדר לבד, ומשלם הכול בעצמו. אני מעריך אותו כי הוא חבר שמוציא אותי מהבאסה, שמראה לי שיש עוד דברים בחיים מלבד “לציית לכללים” ולחיות רק בתוך המסגרת. הוא גם מזמין אותי לבוא לבקר אותו בסופי שבוע בדירה החדשה שלו, או שהוא יבוא לבקר אותי.

על המשמעות של “חבר”
חבר, מבחינתי, הוא מישהו שמצליח להקשיב כשאני כועס או עצוב, ואז לתת לי תקווה, להראות לי שיש עוד סיבה לחיות. פסיכיאטר או פסיכולוג לא תמיד יכולים לעשות את זה כמוהו; הם מטפלים, אבל לא “חברים” במובן של מישהו שיושב איתך בלילה, צוחק, צופה בסרטונים ושומע איתך מוזיקה סתם כי בא לו לבלות איתך. גם לאבא שלי או לבעלי תפקיד שונים אין בהכרח את הזמן או את היכולת להוציא אותי מאפלת הדיכאון והשנאה העצמית.

תוכניות, עבודה ותכנון עתיד
מדי פעם אני מהרהר לגבי כתיבת שירים, תכנות או כל עשייה אחרת, אבל לרוב אין לי כוח או מוטיבציה. בכל זאת, כשאני רואה אנשים כמו שמואל, אני מבין שאפשר למצוא קצת טעם בחיים דרך עשייה, גם אם היא קשה ותובענית. צריך להתקלח, לנקות את החדר, לבשל ולדאוג לכל צרכי היומיום – אבל גם לחפש רגעים של שמחה או עניין, לא להישאב רק למחויבויות.

סיכום
שמואל היה לי לחבר טוב בתקופה הזו: הוא עזר לי לצאת מהדיכאון ומהכעס כשלאחרים אולי לא הייתה סבלנות. אנחנו שונים, אבל דווקא ההבדלים בינינו עזרו לי. הוא קיבל החלטה לעזוב, ואני אמשיך להתמודד בלעדיו פה במסגרת – אבל לפחות יש לי כמה תוכניות חיוביות לעתיד (כמו הטלפון החדש או סידור המחשב), ואני מקווה שזה יעזור לי להמשיך הלאה. אני צריך לזכור שתמיד אפשר למצוא מישהו שמוכן להקשיב, ותמיד יש עוד בשביל מה לחיות, גם אם החיים מרגישים לפעמים קשים וחסרי משמעות.

הפרידה מהשותף והמחשבות על החיים בדיור המוגן

17 בינואר 2025

השבוע השותף שלי לדירה עזב. הוא מצא יחידת דיור חדשה, וביום ראשון הוא העביר את חפציו, נפרד מאיתנו והשיב את המפתח לדירה. עכשיו, כשאין לי עם מי לדבר פה, אני מרגיש תחושת בדידות גדולה יותר. מדי פעם אולי ניפגש, אבל לא באותה תדירות כמו קודם. במקומו, יגיע שותף חדש, וזה מעורר בי חששות – איך נסתדר? האם הוא יתאים? המחשבות האלו מכבידות עליי.

החיים בדיור המוגן אינם פשוטים עבורי. התחושה היא שאני חי עבור אחרים, לא עבור עצמי. הצוות מציב דרישות שאמורות להוכיח שאני "ראוי" להיות כאן: לנקות, לשמור על היגיינה, לשלם חשבונות בזמן, ולהשתתף במועדון החברתי. דברים בסיסיים שהפכו לכלי למדידה של "שיקום". אבל מה עם הדברים שאני אוהב לעשות? התכנות, הפרויקטים שלי, הכתיבה – הם לא נחשבים. התחביבים שלי, שבזכותם אני מצליח להתמודד, לא נתפסים כחלק מהשיקום.

נראה שהצוות מצפה ממני להתאים לחזון שלהם, ולא נותן מקום לחיים שאני רוצה לעצמי. אני מרגיש כאילו איבדתי את החופש לבחור, את הזכות להחליט איך לחיות. כל דבר שאני עושה כאן מרגיש כמו חובה, לא כמו בחירה אישית. במקום להרגיש בבית, אני מרגיש זר, כאילו אני רק שוכר חדר במערכת שאין לי שליטה עליה.

אני לא מחפש רחמים, אלא שקט. אני רוצה לחיות את החיים שלי בדרך שלי, בלי שיפוטיות, בלי דרישות מוגזמות, בלי תחושת חנק. אני כבר לא ילד, ואחרי 47 שנים אני יודע מה אני צריך ומה טוב לי. אבל במערכת הזו, התחושה היא שהשמש זורחת רק מהצוות, ואנחנו, הדיירים, נמצאים רק כדי למלא את הציפיות שלהם.

יש לי פסיכותרפיסט שאני משלם לו מכספי, והוא היחיד שמקשיב לי באמת, בלי לשפוט. אבל הוא לא יכול לפתור את כל הבעיות שלי. התחושה היא שאני תקוע בבור עמוק, שבו גם הדברים שאני אוהב כבר לא מספיקים כדי להחזיק אותי מעל המים.

לפעמים אני חושב פשוט לעזוב, למצוא דירה קטנה ולחיות לבד, בלי צוות, בלי הוריי, בלי אף אחד. רק אני והחיים שאני אבחר לעצמי. זה חלום, אבל גם פחד – איך אצליח להחזיק מעמד לבד?

אני לא יודע מה יהיה הלאה, אבל ברור לי דבר אחד: אני צריך למצוא דרך לחיות בשביל עצמי, ולא רק כדי לעמוד בציפיות של אחרים.

Hurt (Quiet)

המשפחה שלי כבר לא יכולה לדאוג לי או לעזור לי יותר

אני מבלה את סוף השבוע אצל ההורים שלי, בעיקר כי הייתי צריך לחתים אותם על מסמכים שקשורים לדיור המוגן שבו אני גר, וגם למלא טופס למשלוח בפקס. במהלך השהות שלי כאן, אתמול, התחלתי לחשוב על כך שאבא שלי כבר לא נעשה צעיר יותר. הוא עומד להגיע לגיל 78 ואמא שלי בת כמעט 76. אבא שלי שיתף אותי בכך שאין להם עוד כוח לדאוג לי או לסייע לי כמו פעם. יש להם בעיות בריאות רבות שמתחילות לצוץ בשל הזקנה.

אבי סיפר לי על בעיה רפואית שיש לו בעיניים, שבה מצטברים נוזלים מאחורי הרשתית. הוא נאלץ לעבור טיפולים וייתכן שיצטרך לקבל זריקות לתוך הרשתית באופן קבוע. אני מרגיש בר מזל על כך שאני נמצא בדיור מוגן, כי ההורים שלי כבר לא יכולים לטפל בי או לדאוג לי כמו בעבר. הם כל הזמן דואגים לי והם לא ישנים בלילה בשל כך.

אמא שלי הייתה רוצה שאחזור לכתוב שירה, סיפורים קצרים ותסריטים. היא חולמת שאוציא עוד ספר ואהפוך לסופר מצליח כמו אפרים קישון. היא מקווה שאצליח לקחת את כל הטרגדיות בחיי ולהפוך אותן למשהו מצחיק שאנשים יקראו ויצחקו עליו. אך הסברתי לה שאני כבר לא כותב שירים, סיפורים או תסריטים. אין לי מה לכתוב. אני עוסק בתכנות ופיתוח משחקי טקסט וצ'ט-בוטים בשפות בייסיק, כמו שעשו פעם לפני כמה עשרות שנים.

זה לא מעניין את הוריי, זה לא כמו רומן מרתק שהם יכולים לקרוא. אמא שלי מכורה לספרות מסחרית ונמוכה מהספרייה הציבורית, היא קוראת ספר בכל יום, אבל אני עוסק בתכנות וזה לא מעניין אף אחד. זה מה שכואב לי. הכי כואב לי כשאני מרגיש שאין לי מקום בתוך המשפחה שלי. כאשר הם מזמינים את אחייניותיי ואת אחייני לארוחות, אני מרגיש שאני לא קיים בשבילם.

מבחינת המשפחה שלי, אני כישלון ובושה. אני כמו הכבש השחור של המשפחה. הם לא רואים אותי ולא אכפת להם ממני. חוץ מלדאוג לי, הם לא עושים שום דבר אחר בשבילי. מבחינתם, אני כמו לכלוך שהם לא יודעים איפה להחביא או להעלים. עבורם, אני כבר סיימתי את חיי. אני יכול לתכנת כמה שאני רוצה ולעשות כל מה שאני רוצה, אבל בעיניהם אני גמור.

זה כואב לי לראות שהמשפחה שלי מעדיפה את משפחת אחותי ואת נכדיהם. מבחינתם, אני לא חשוב. הם יעשו כל מה שהם יכולים בשבילי, אבל הם לעולם לא יאהבו אותי. אני אף פעם לא מספיק טוב בשבילם. הם ציפו למהנדס, עורך דין או רופא – לא לי, עם הבעיות שלי.

הדיור המוגן שבו אני גר הוא לא פתרון לטווח ארוך. הצוות שם חי בפנטזיה שהם יצליחו לשקם אותי ולהפוך אותי לעצמאי לחלוטין. העמותה שמפעילה את המקום רוצה שאעזוב תוך כמה שנים, אבל אני לא יודע לאן אלך אחרי זה. אני חושש שאם אעזוב, אאלץ לחזור לדירה קטנה ולחיות לבדי, להתנהל מול הבנקים ולחתום על חוזי שכירות בעצמי.

בעוד כמה שנים, ההורים שלי כבר לא יהיו בתמונה. הם לא יוכלו לעזור לי או לתמוך בי. אף אחד לא יוכל לעזור לי ואני חייב להיות עצמאי תוך כמה שנים אחרת אמצא את עצמי ברחוב. כמו שאבא שלי תמיד אמר: "איך שתציע את המיטה, ככה תישן עליה". עכשיו אני צריך לסדר את החיים שלי ולהיות מוכן לחיות אותם כמו שהם.