מדבר אל הקיר

היה היה פעם (זיכרון ישן)

אני לא יודע כמה מכם מכירים או זוכרים או יצא לכם להכיר או לדעת אבל פעם לפני למעלה מ10 12 ואף יותר היה אתר שניקרא "אתר סיפורים" זה היה אתר וותיק מאוד עוד מאז ימי ראשית האינטרנט הישראלי מ 1999 בקיצור זו היה אתר לשירים וסיפורים ויצירות להט"ביות (של הקהילה הגאה) כשאני מצאתי אותו אז ב 2008 (סביבות) הוא היה חלק מאתר אחר של הקהילה הגאה (שני האתרים האלה כבר לא קיימים חוץ מזיכרונות ישנים של ותיקי שנות ה 90 והאלפיים) שניקרא גוגיי (GoGay) בקיצור אני בדיוק הייתי בן 31 ועסקתי בכתיבה יצירתית (שירה וסיפורים קצרים) וחלמתי להוציא ספר ראשון שעדיין היה חלום עבורי -

בקיצור התחלתי להיכנס לאתר הזה ולקרוא את היצירות באותו זמן היצירות ובסיפורים היו רובם הגדול לא סיפורי סקס נוטף ובלי תיאורים של סצנות סקס (היו אומנם יוצרים או כותבים שהיו מעלים סיפורי סקס או סיפורי פנטזיות מיניות אבל הרוב היו כותבים לא מנוסים שרק רצו לספר את סיפורם האישי או לבטא משהו שהיה חסר בחייהם כמו כמיהה לאהבה או אהבה נכזבת או אהבה ראשונה או שיברון לב וגעגוע לאהובים אהובות של קשר ראשון – כלומר הרבה יוצרים שהעלו שלחו יצירה אחת או שתיים שהיו אותנטיות למה שחוו בחייהם או למה שכמהו אליו) היו אומנם כותבים קבועים שכתבו בסיגנונות שונים היו שכתבו טלנובלות כאלה של סיפורי אהבה או שירים וכוליי… אני נימשכתי אחר היצירות האותנטיות של כמיהת הלב של אותם יוצרים ויוצרות שלא היו כותבים מנוסים (כמוני) והדברים שקראתי שם גירו לי את בלוטות הדימיון כמו שאומרים…

בקיצור לקחתי הפסקה מכתיבת השירים שלי והתחלתי לכתוב סיפורים קצרים משלי במטרה שיתאימו לאותו אתר – גיליתי שזה מאוד מעניין ומוסיף טעם לכתוב חופשי על גבי הדימיון ולהיכנס לתוך סיטואציות שהיו או לא ו"לשחק איתם" או להוסיף עליהם בדימיון או לכתוב בתור דמות שונה לגמרי ממי שהייתי או שבדרך כלל כתבתי עליה ולספר את סיפורה – הגרעין של הסיפור היה אמיתי כמובן כמו שהוא אמיתי לגבי כולנו – הכמיהה לאהבה וההתמודדות מול הבדידות והחיפוש אחר אהבה וקבלה והרצון לקשר חיובי וטוב – כול זה שווה אני חושב לרוב בני האדם ללא הבדל גזע מין או מוצא או נטייה מינית – כתבתי סיפורים שעירבבו נושאים שהכרתי ומצבים שדמיינתי – “התמודדות עם מחלת נפש" “אהבה ראשונה לאהוב שנטש" “אהבה ניכזבת וגעגועים" “התמודדות מול בדידות והזדקנות לבד" וכוליי

כשהיו לי מספר סיפורים התחלתי לשלוח אותם לעורכים או לתיבת היצירות וחיכיתי – הסיפורים או היצירות היו עוברות עריכה לשונית בסיסית ומועלות פעם או פעמיים בשבוע בחרתי כינויי כדי שלא ידעו מי אני באמת והופה! סיפור ושיר ועוד סיפור ועוד שיר שלי התחילו לעלות לאתר סיפורים ואנשים קראו! והשאירו לפעמים תגובות! ואני הייתי הולך וקורא את היצירות שלהם ומשאיר תגובות אצלם :) וגם היה פורום נחמד לשאלות ולדיון לאתר הזה גם… התחלתי להכיר אנשים מה"קהילה" של אתר סיפורים לא בשמותיהם אלא בכינוייהם – וככול שהמשכתי הבנתי שבזכות החופש של האתר לפרסם בו וכן בזכות האנונימיות אנשים זכו באומץ להתבטא ולכתוב ולבטא את מה שבאמת חשוב להם והיצירות היו בעיניי אותנטיות -

זה היה בניגוד גמור לחלוטין במה שהיה הולך באתרים וברשתות חברתיות אחרות שם כולם היו מזוייפים או ניהלו פרופילים שרק הציגו לראווה כמה הם יפים ומוצלחים ומאושרים ועשירים – באתר סיפורים של אתר גוגיי בשנים שאני לקחתי בו חלק (2008 – 2014) לאנשים היה את האומץ להיות אמיתיים תחת הכינויים שלהם ושם הבנתי שאם האומץ לכתוב אמת האמת יכולה לשחרר אותך באמת THE TRUTH SHALL SET YOU FREE

זו הייתה הפינה שלנו שלי ושל אחרים להיות אמיתיים עם עצמנו ועם אחרים באנונימיות בלי להישפט ובלי להידחות

אבל האתר "עבר שינויים" תכופים עורכים התחלפו בעלי האתר עשו מה שהם רוצים או ניסו לעשות כול מיני שטיקים כולל לשדרג את הממשק כדי להתחרות עם "פייסבוק" ושאר רשתות חברתיות (כמובן שזה לא עזר להם ואתר גוגיי ואתר סיפורים ניסגרו לפני כמה שנים ונעלמו להם למעלה ממאות אלפי יצירות סיפורים ושירים ולמעלה מ 20 פלוס שנה של יצירה עיברית גאה התפוגגות והיו כלא היו פשוט נעלמו להם מבלי להשאיר זכר) וזה עצוב…

בסופו של דבר כשהרמה של הכתיבה והיצירות וגם זילזול של בעלי האתר באתר שראו הו רק עוד "פלטפורמה מיסחרית" שמטרתה להיות ריווחית והמסחריות הזו באה יותר ויותר על חשבון האמת והאותנטיות והיצירות והקול האמיתי של הכותבים והכותבות – והאתר התמלא בסיפורי זימה וסקס במקום ביצירות שבאות מהלב ומהחוויות האותנטיות של החיים – זו הייתה הנקודה שבה החלטתי לפרוש מפרסום באתר…

את חלק מהסיפורים שכתבתי לאותו אתר פרסמתי באחד מספריי שיצאו לאור ספר פרוזה שכמובן לא היה מסחרי ואני שומר איתי עד היום את היצירות שכתבתי לאתר כמו כן הייתי חכם מספיק כדי לשמור קצת לעצמי (להעתיק ולשמור בקבצי אופיס) כמה סיפורים שנגעו לליבי – בתמימות ובתום שבהם – שלא תמצא יותר באף מקום ברשת כמעט…

היו היה פעם – מי היה מאמין?

סלט ספגטי של מחשבות

היום קמתי ב4 לפנות בוקר… השינה שלי היא לא טיבעית היא זומבית כימית מהתרופות שאני לוקח כבר 30 שנה – ב צהריים היה שיעור תיכנות עם המורה הפרטי ואחרי זה הייתי קצת בצאטים הקבועים שלי ב IRC ודיברתי עם ידיד מניו זילנד עד שנימאס…

בקיצור היה לי יותר מדי זמן לחכות ולחשוב וזה בדרך כלל לא טוב – לחשוב על הברברת בחדשות לחשוב על "המצב" (האישי שלי ושל המדינה) ולהיזכר בעבר המחורבן שלי ובמשפחה שגידלה אותי אבל מעולם לא אהבה אותי ולעולם לא תאהב אותי בחברים שרק דירדרו אותי והיו בעצם קרימינלים ורשעים – בכול השותפים החלאות שהייתי צריך לחלוק את החיים שלי איתם והם זיינו לי את השפיות – בקיצור יותר מדי מחשבות על העבר וגם על העתיד שמצפה לי או לנו – בשטויות שאני עוסק כדי לברוח מכול השיט של החיים שלי ומהמציאות המסוייטת שלנו – ואני אז מתחיל לשאול את עצמי "מה לעזאזל אני צריך את כול התחומי עיניין ותחביבים שלי?” תיכנות בC ? תיכנות חובבני? ללמד איזה מישהו תיכנות? ללמוד תיכנות? מה זה יתן לי? מה אני בעצם משיג מכול זה? מה אני משיג בעצם מכול הצאטים המפגרים האלה שאני ניכנס אליהם עם כול החארות מכול העולם? - התיכנות לא יכול להשיג לי כלום ולא להביא לי כלום זה בסך הכול רדיפה אחרי עפיפונים אחרי חלומות שפעם נתנו לי הרגשה שיש טעם לחיים האלה… והאמת שהייתי רוצה לפעמים במקום לחזור ולכתוב שירים למגירה או לבלוג סתם שירים ביבליותרפיה – והעורך שלי שאוטוטו בורח לחו"ל ויורד מהארץ עם הדרכון הגרמני והמשפחה שלו – מה אכפת לו? כבר שנים כול שיר שאני שולח לו הוא מקטלג כ "ממממ לא משהו מממ לא שווה כלום" שילך לעזאזל הוא וה"אומנות המזוינת שלו" תן לכתוב! אני יכול לכתוב כאוות נפשי אבל הוא לא רוצה לקרוא את "הזבל הנרקיסיסטי גרפומני" שלי – ואני שואל את עצמי אם אני עדיין זוכר איך כותבים שיר שאומר או מביע משהו :( פעם הייתה האשליה שהשירים והמילים מרפאות את הנפש שלי נותנות ביטוי לכאב שלי ומשמעות לסבל שלי – היום אני רק מתכנת או עוסק במחשבים ואינטרנט כתחביב בתיכנות "רטרו" (retro programming) – שיט אני עכשיו לא ממש מרגיש שללמד בהתנדבות מישהו לתכנת יתן לי להרגיש טוב וגם לא ללמוד תיכנות בשפת C שהיא שפה הכי low level שיש חוץ מאסמבלי וכול המאמץ הזה בשביל מה? בשביל שנייה וחצי של אושר שחולף מיד בלי להשאיר עיקבות?

שירה

מה יתן לי לעסוק בתיכנות כתחביב? נאדה! אם אתה כותב קוד בשביל הנשמה ולא בשביל למכור את נשמתך עבור חופן דולרים אז זה מה שזה שווה! נאדה! ואז אני אומר לעצמי "זה לא שווה את זה" צאטים בIRC ותיכנות כתחביב לא שווים את זה – עדיף הייתי כותב שירים כאוות נפשי כול היום מהבוקר עד ללילה ושומר אותם ומראה למשפחה (לאימא) או לחברים (חברים? ממתי יש לי חברים??? דנ' השותף שלי לשעבר היה ה"ידיד" האחרון שהיה לי וגם הוא רק "עשה טובה" שסבל את השטויות שלי) אבל בקשר לשירה כריפוי וכמזור לבעיות החיים משהו נישבר בי ואני כבר לא יכול להאמין בכוח המרפא של השירה והכתיבה או שיש לזה איזה שהוא תכלית כי גם כתיבה של שירים לא מובילה לשומקום… בייחוד כשאני יודע כיום את האמת על משוררים ועל השירה ועולם השירה על כמה יומרה ללא כיסוי יש בה על כמה אגו מנופח וילדותי על כמה עלוב עולם השירה הישראלי על מאבקי הכוח והאגו והתנשאות של כולם על כולם ובייחוד על כמה אפס קוראים אמיתיים יש לשירה בימינו… ומשוררים ממשיכים להקריב את מיטב שנותיהם ואת חייהם עבורה בשביל מה? בשביל כלום...

בסופו של דבר

בסופו של דבר אני ממשיך כי אין ברירה כי זה או שתמשיך או שלא תעשה כלום ותיפול לתוך חור שחור של דיכאון לתוך לימבו של חושך צלמוות – אז אני ממשיך ואכן עשיתי את השיעור כמתוכנן וגם מחר נעשה שיעור למרות שאני לא יודע מה זה ייתן לי או אם זה נותן משהו מלבד לשרוד עוד יום עוד שבוע עוד חודש עוד שנה בלי להגיע לשומקום…

בסופו של דבר אני צריך להפסיק ולהיגמל מהצאטים המפגרים האלה בימלא כולם שם שונאי ישראל ואנטישמים או חולי נפש פסיכופטים ובימלא זו רק אשלייה של "chat” זה אולי היה מרתק ב1996 אבל עכשיו אנחנו כבר בפאקינג 2024…

ובסופו של דבר לא יעזור כלום – או שאמשיך ללמוד וללמד תיכנות ולתכנת שטויות שלא שוות כלום ב C או ב FREEBASIC או שאחזור לשירה ואכתוב משהו שתהיה לו משמעות עבורי... גם אם לא יפורסם

טמבלביזיה ומוח-שב

טוב… הגיע הזמן לכתוב עוד פוסט משעמם וארוך שלא יעניין את אף אחד – על ניכתוב הפעם?

1. החיים הם לא אונליין

כן מה לעשות זה ככה… אני שחייתי חמש שנים בדירה לבד בלי שאף כלב לא יכנס אליי חוץ מאלה שהיו חייבים בשביל המשכורת חיפשתי את "החיים אונליין" בצאטים בדיסקורד וה IRC בקהילות מתכנתים של שפות תיכנות או בצאטיםשל תמיכה לאנשים מתמודדים בבריאות הנפש (הכול באנגלית עם גויים עם זין ולב ערלים ואנטישמים) בסוף אחרי קרוב לחמש שנים שבהם חשבתי שאני יוצר קשרים ברשת עם אנשים מכול העולם (בעיקר נוצרים צבועים ומתחסדים – ומיסיונרים או סתם אמריקאים משוגעים ואירופאים אנטישמים) גיליתי שבשזה מגיע לשורה התחתונה –

NOBODY GIVE A SHIT ABOUT YOU

סתם שרפתי את הזמן שלי – בקושי למדתי לתכנת מהם ובטח שלאף אחד מהם לא היה אכפת מאיזה חטיאר זקן

WANNABE PROGRAMMER

מבלבל להם בשכל על "בוא נתכנת ביחד" או "בואו תנסו את התוכנה המגניבה שכתבתי" וכולם חושבים שאני איזה האקר שרוצה להדביק את המחשב שלהם באיידס ולמכור את התמונות עירום שלהם בשוק השחור של ססקצ'ואן בדארקנט  וכולם רוצים לנצר אותי או מתעניינים כמו חובבי פורנו מה המצב בישראל ואם גיליתי את ישו – בת'כלס אף אחד לא רוצה לדבר ואף אחד לא רוצה כלום כולם עסוקים בלאונן על פורנו או לעשות קוקאין ולשתות וודקה – או שהם מתים

ובאשר לחדרי שיחות של מתמודדים באנגלית של בריאות הנפש – איזה חבורה עלובה של פסיכופטים נרקיסיסטים ABUSERS קלאסיים – מניפולציות שקרים רכילויות מאחורי הגב תככים ועלבונות והתנשאויות – פשוט כול פסיכופט פוצח חדר שיחות לחולי נפש וכמו המרקיז דה סאד מתעלל בהם מנטלית וכול אחד יותר פסיכי ומשוגע מהשני ובטוח שהוא שיא השפיות – ובינתיים מדברים פטפוטי ביצים על מה אכלנו היום ומה חירבנו היום וכמה השתכרנו איזה סמים אנחנו עושים וטונות של לינקים לסירטוני יוטיוב של להיטים משנות ה80 כול הזבל הזה בלופ של שידור חוזר

בסוף הם אומרים לך "אנחנו כול כך אוהבים אותך" או "תבוא לפה יותר אתה אדם מעניין" ומילי שנייה אחרי זה אתה מגלה שאתה BANNED (מוחרם לא יכול להיכנס לצאט המפגר שלהם)ואז אתה סוף סוף מבין שכול הפעמים שהם שיתפו איתך סרטונים של בוראט המפגר הם התכוונו אלייך – איזה יהודון מושתן ישראליסטאן מין קופיץ נינדרטאלי מחור במזרח התיכון ולא כמוהם (כמו גיוריאן הנוצרי האדוק משוודיה המדינה המודרנית המתוקנת והעליונה מהעולם הראשון שבדרכו החביבה השתין את האינטישמיות הנוצרית שלו על הראש שלך מהמקפצה בלי שבכלל תבין)

וכול בלי לספר על כול חדרי השיחות של הניאו נאצים וחובבי האנטישמים ואלה שמעריצים רוצחים סידרתיים וכול ההאקרים שמנסים לפרוץ לך ת'מחשב בלינקים עד שכולם פרנואידים ולא לוחצים על לינקים בכלל ולא בוטחים באף אחד ולא רוצים שומדבר מאף אחד

2. דור זין

הדור שלי היה "דור מזויין" הדור הצעיר המחליף אותנו אין לי מילים יפות לומר עליו – כמו האחיין שלי שעל הספקטרום שכול מה שמעניין אותו זה לעשות כיף ולשחק משחקים של יריות ופורנו וקללות ומכות (פעם היו מרביצים לך באמת בבית הספר או מכסחים לך ת'צורה היום זה הכול ווירטואלי) היה לו יומולדת 16 לא מזמן עשינו פגישת זום (יעני שיעור תיכנות) ואני נתתי לו לשחק בכמה משחקי טקסט שתיכנתתי בGWBASIC הוא נעמיד פנים שהוא נהנה האמת הוא צחק עליי על הדוד החולה נפש קוקו פסיכי משוגע החטיאר הזקן שלו עם המשחקים הדפוקים שלו שאי אפשר לירות באף אחד בהם ואני בכיתי עליו כי ראיתי בשידור חוזר את הטימטום ואת הטיפשות של עצמי בגיל שלו (התפוח לא נופל רחוק מהעץ)

3. ריפוי בפיסוק

אני מחכה כבר שבועיים שלוש שמישהו שמעוניין מהמועדון החברתי יצור קשר ויגיד לי שהיא/היא מעוניינים בשיעורי תיכנות בחינם בזום בשפות בייסיק – אבל כפי שזה ניראה ולפי מה שאני יודע על חברי המועדון החברתי של חולי הנפש שלנו (סליחה "מתמודדים") גם אם אציע מיליון דולר לשיעור למי שיסכים ללמוד אצלי אף אחד לא יהיה מעוניין ואני מחכה לשווא…

מסקנה אני כבר איחרתי את הרכבת ב100 שנה לפחות או ב 30 שנה או ב40 זה לא ממש משנה – וגם אם ישאלו אותי מה אני מתכנת (למה שישאלו את מי זה מעניין?) אני אבין בעצם שכול ההרפתקאה המגוחכת הזו של "תיכנות חובבני" כבר מיצתה את עצמה וכול מה שניאר לי עכשיו זה לקחת תרופות ולהפוך להיות זקן פסיכו גריאטרי סיעודי באיזה מוסד מתחת לבלטות באיזה מרתף של "מוסד לתשושי נפש" ולחכות למשיח ולתחיית המתים לקבל הזדמנות שנייה או משהו כזה…