מדבר אל הקיר

התייעלות

יום חם וחמסין שרב ויבש – ואני התקנתי על הלינוקס שלי במכונה ווירטואלית חלונות 7 בעיברית וסידרתי עליה סביבת פיתוח לשפת C (mingw32) ועורך טקסט פשוט – notepade++ וגם ליברה אופיס ויש אקספלורר 8 וכן הצלחתי להתחבר לפה גם ממש כמו שעשיתי עם חלונות XP במכונה ווירטואלית – שני המערכות הפעלה האלה והיכולת להתחבר לישראבלוג הם לפעמים צינור החמצן שלי (לפעמים גם עוזר לשמור על השפיות ביום חם ועלוב שכזה)

סטרס ולחץ ומתח לא עושים לי טוב – הם לא עושים טוב לאף אחד ואני עדיין מתגעגע לדירה שהייתה ולמזגן שהיה בה – פה בדיור המוגן למתמודדים אין מזגן בחדר יש מזגן ישן בסלון שבקושי מקרר…

אז מחר בשישי יש לי שיעור תיכנות עם המורה הפרטי החדש ואנחנו נתרגל שפת C על חלונות 7 במכונה וירטואלית

(VIRTUALBOX)

אתם יודעים אני חושב שיותר ממתכנת חובבן אני בעצם "בטלן קוד" מה הכוונה? במקום לשבת על התחת ולתכנת וללמוד תיכנות אני מתעסק בכול מה שמסביב – התקנה והסרה של כלים ותוכניות וסידור סביבות פיתוח של שפות שונות התקנה של מערכות הפעלה כאלה או אחרות וכוליי הכול לפי הקפריזה של אותו רגע – אני עוסק בכול מה שליד ולא בדבר העיקרי עצמו – בדרך כלל כשהדבר מגיע לעסק עצמו של "LET'S CODE” אני נישבר מהר ומיד מתחיל לחפש פתרונות ברשת או בchatGPT או פשוט ניכנס לצאט של מתכנתים ומבלבל להם בשכל או משלם למורה שלי עדי שיעזור לי במה שנתקעתי בו… למעשה אני למעט מקרים רחוקים ממש יושב ועוסק בתיכנות ואשכרה פותר בעיות אלגוריתמיות

:(

יש לי כמה משחקי טקסט פשוטים בשפת C וגם בשפת freebasic שאני כול הזמן ממציא תירוצים לדחות לעבוד ולסיים אותם (התירוצים הם בעיקר "שיט מי לעזאזל ישחק עם זה?” או "זה בעצם לא באמת משחק זה יותר סיפור מפגר בטקסט שרץ על הטרמינל או שורת הפקודה עם מוזיקה או סאונד" וכאלה ירידות עצמיות) יש לי גם תרגיל לעשות בשפת C שהמורה ביקש ממני להכין לשיעור מחר ואין לי כוח בכלל להתחיל לחשוב בחום הזה…

בנוסף עם הגיל אני מפתח סימנים של דמנציה מוקדמת (שהתרופות הפסיכיאטריות המזוינות שאני לוקח שדופקות אותי תורמות לכך מאוד) וגם אולי איזה מלנומה נחמדה חביבה (אני עם העור הדפוק שלי שמלא שומות בצבעי הקשת בענן ושנישרף אחרי שנייה וחצי באור השמש) אני מרגיש היום כמו גרוטאה – אז אבקש סליחה ממכם…

אני מצטער שאני כזה – זקן וממורמר שלא יכול לומר מילה טובה כמעט על שומדבר – האמת רבותיי היא שהחיים לא הוגנים ובני אדם (לא כולם) רעים והעולם אכזר במקרה הרע או פשוט אדיש במקרה הטוב…

ואני שאני ממשיך לעשות מה שאני יכול עם מה שיש לי (המעט שיש לי) למרות לאף אחד לא אכפת ממני או ממה שאני עושה ולמרות שאני לא יודע אם יהיה מי שיעריך את מה שאני מנסה לעשות – במשך המון שנים קיוויתי שאם אכתוב שירים או אתכנת מספיק טוב מישהו ישים לב וירצה להיות חבר שלי או יהיה לו אכפת ממני – אבל האמת היא שזה לא חייב להיות ככה – כול העשייה שלי באה לפצות על חוסר בכישורים חברתיים וביישנות ופוביה חברתית או חרדה חברתית ועל בדידות נואשת (עולם של אין-אדם) – אנשים רגילים מסתדרים גם בלי לנסות לעשות משהו יוצא דופן – השותפים שלי לדיור לא אכפת להם מה אני עושה על המחשב מספיק להם שאני שותף טוב ומכבד ומתחשב ומקבל אותם כמו שהם והם מחזירים באותו מטבע -

וזאת מבלי להזכיר את המצב של המדינה וה"מצב" שלנו במדינה ובחברה ובעם שהוא לצערי על הפנים – למה להזכיר מה שכולם כבר מרגישים – אני מקפיד לא לשמוע חדשות ולעסוק בשטויות שלי גם כדי לשמור על בריאות נפשית (הדבר לפעמים גובל בפיקוח נפש) דבר יחידי שטוב שאני חושב שיצא מכול הדבר והמצב הזה הוא שאולי אולי אולי אנחנו כמדינה וכעם אולי אולי אולי נימצא דרך אחרי סבל ומשברים לאחות את החברה השסועה שלנו ולהתאחד סביב ערכים או משהו משותף – אני אין לי אמון בפוליטיקאים ומפלגות יש לי אמון באנשים ואזרחים פשוטים (הלוואי אמן אך אולי אני טועה גם בזה) כשאתה נילחם על החיים שלך ועל הבית שלך :/ אתה מצטמצם למה שהכרחי וחשוב – לצערי ב20 שנה או 15 שנה האחרונות אנחנו חיינו במעין חלום או פנטזיה – עכשיו הבועה התפוצצה ומי יודע אולי זה לטובה אולי מהכאב והאימה והטראומה יצמח גם משהו טוב – כמו לידה מחדש שלנו כעם ובמדינה – מי יודע ? הלוואי אני מקווה (ואני לא חושב שאני אחיה מספיק זמן כדי לדעת או ליראות אם זה יתגשם או לא כי זה לטווח הארוך מאוד)

אולי במקום פייסבוק וכאלה אנשים יחזרו לפרסם פה בישראבלוג ובפלטפורמות אחרות שהם רק בעיברית אולי ישראלים יתחילו להעדיף לקנות רק תוצרת הארץ אולי אולי נחזור להיזכר במה שמאחד אותנו ולא רק במה שמפלג ומסכסך אותנו אולי נחזור להיות בני אדם אחד כלפי השני במקום מלאי בוז ושנאת חינם אולי נפסיק לחפש את מי לדפוק או את הפראייר ונהיה הוגנים אחד כלפי השני ואולי (גם אני) נפסיק לחפש מה לא בסדר ורע כול הזמן ונסתכל גם במה שכן בסדר וטוב ושעליו צריך להודות ולהעריך ולהיות אסיר תודה…

אולי יום אחד נוכל להסתכל לעצמנו במראה ולהיות גאים במה שאנחנו רואים שם כבני אדם וכעם וכמדינה…

אני מצטער על שאני נואם פה בפוסט אבל ככה אני מרגיש ומקווה – בניגוד למי שבוחר לרדת מהארץ כשקשה – לי אין ארץ אחרת להיות בה ואין מדינה אחרת – לכן אני כולי תקווה שיש לנו תקומה לכולנו ולדורות הבאים…

לו יהי

נעמי שמר

מילים ולחן: נעמי שמר

עוד יש מפרש לבן באופק

מול ענן שחור כבד

כל שנבקש לו יהי.

ואם בחלונות הערב

אור נרות החג רועד

כל שנבקש לו יהי.

לו יהי, לו יהי

אנא - לו יהי

כל שנבקש לו יהי.

אם המבשר עומד בדלת

תן מילה טובה בפיו

כל שנבקש לו יהי

אם נפשך למות שואלת

מפריחה ומאסיף

כל שנבקש לו יהי

לו יהי, לו יהי...

מה קול ענות אני שומע

קול שופר וקול תופים

כל שנבקש לו יהי

לו תישמע בתוך כל אלה

גם תפילה אחת מפי

כל שנבקש לו יהי

לו יהי לו יהי.....

בתוך שכונה קטנה מוצלת

בית קט עם גג אדום

כל שנבקש לו יהי.

זה סוף הקיץ סוף הדרך

תן להם לשוב הלום

כל שנבקש לו יהי.

לו יהי, לו יהי...

ואם פתאום יזרח מאופל

על ראשנו אור כוכב

כל שנבקש לו יהי.

אז תן שלווה ותן גם כוח

לכל אלה שנאהב

כל שנבקש לו יהי.

לו יהי, לו יהי...

תודעת הקורבן הנצחי והדרך לצאת ממנה

יושב בחדר הקטן והאינטימי שלי בדיור המוגן ומאדה (VAPE) או יוצא למרפסת ומעשן אחת שניים סיגריות אמיתיות ומנסה להתעלם מהקללות של השכנה ומהאיומים שלה לגבי ולגבינו בגלל פשעינו נגד האנושות – לעשן על המרפסת שלנו ולזהם לשכנה את האוויר הטהור שלה…

החיים כך נידמה מלאים ברגעים כאלה – רגעים קטנים של לחטוף כאפות והשפלות והתעללויות מצד כולם או מצד החיים עצמם…

אז איך בדיוק לתאר את החיים שלי כ"ניפגע נפש שמשתקם בקהילה"? - הנה ניסיון לתאר אותם – זה כמו ללכת לבוש חולצה שכתוב עליה "סליחה שאני קיים" וכולם מחרבנים עליך ומשתינים עליך ויורקים עליך – אם לא פיזית אז בליבם – כן זו "תודעת הקורבניות הנצחית" האני כקורבן נצחי הלכוד במלכודת הקורבניות ללא יכולת לצאת ממנה אבל אם לומר את האמת כול הרבה חרא אני או השותפים שלי אכלנו בחיים שאנחנו לרוב רק רוצים להתכרבל בפינה שלנו ולהצטנף לתוך קונכיה ולתת לחיים לחלוף על פנינו עד שהם יסתיימו…

אני לא רציתי להיות חולה נפש מעולם אני לא רציתי להיות כישלון אני לא רציתי להיות חולה נפש מזדקן בדיור מוגן עם התחלה של דימנטיה וסניליות מסורס סירוס כימי עם שידיים של ריספרידל ושיניים רקובות מריספרידל עם תרופות שהם פסיכו גריאטריות שדופקות והורסות את הגוף את הנפש את המוח את הנשמה וגומרות לך את החיים עד שכלום לא נישאר… אם אני אסתכל על כול החרא הפיזי שאכלתי באמת בחיים (בחדר האוכל של מחלקה ב' בתל השומר 1995 – דייסה עם קצת "דבש מהתחת" שאירגנו לי שמה חולי נפש יוצאי בתי סוהר ואני כמו טמבל אכלתי אותה פיזית ואחרי זה שילשלתי והקאתי וחטפתי הרעלת מזון וקילקול קיבה לחודש – ואחרי זה אף אחד לא רוצה לשמוע ואף אחד לא מאמין לך אני עד היום שומע את שאגות השמחה לאיד והשנאה של החולי נפש שם כשרצתי מחדר האוכל להקיא את נישמתי)…

בקיצור אני לא רציתי להיות חולה נפש אבל זה מה שהחיים הפכו אותי זה מה שאלוהים החליט ממש כמו שאלוהים החליט שתהיה שואה לעם היהודי – למה? ככה כי זה מה שבזין של אלוהים למה? “שתוק! כך חלפה מחשבה בפניי" אז מצידי אלוהים לא קיים או יותר טוב אלוהים בן זונה לא יותר טוב מהשטן (אולי הוא אותו אחד?)

ועם זה אתה צריך להמשיך לחיות עד שתיתפגר יום אחד… כי אין ברירה – ממה שמו שהעם היהודי נאלץ להמשיך איכשהו אחרי השואה ולדעת שאין תשובה לשאלה פשוטה כמו "למה?” או "בשביל מה?"

אני חושב שמעבר לשעטנז שאני עושה בין השואה הפרטית שלי בתור ניפגע נפש לבין השואה של העם היהודי – ואכן האישפוזים שלי ומרבית חיי כניפגע נפש היו "השואה הפרטית" שלי – מעבר לשאלות שאין עליהם תשובה לגבי הסבל הכאב הייסורים והרוע שהרסו והורסים כול כך הרבה נפשות בעולם – יש פשוט אמת פשוטה שצריך לאמץ – אין שום הסברים בגורל – כשאתה אוכל אותה ואוכל אותה עד הסוף או אף מעבר לכך – אין אף תשובה והשמיים שותקים והעולם שותק ובני האדם דואגים כול אחד לתחת שלו ועוצמים עיניים אוזניים ופיות – אז קורה האסון האישי שלך או האסון בכלל – ואתה צריך לסבול ולשרוד איכשהו ולהגיע ליום שאחרי (בתקווה ולא שמת קץ להכול או שלא אבדת לעד בתוך השואה הפרטית שלך) – ואז אתה צריך להתחיל מאפס מחדש לבנות חיים שלעולם לא יהיו שלמים או בריאים או חופשיים מהעבר וממה שנאלצת לחוות – וכול החלומות והתקוות והרצונות והאמונות שהיו לך נישרפו לאפר ולא נותר מהם דבר – אז אתה נאלץ לחיות עבור חלומות ותקוות ורצונות ואמונות חדשים ואחרים ולרוב קטנים ופשוטים ומציאותיים יותר – ואתה יודע כבר שהעולם הוא אכזר והחיים לא הוגנים והאנשים הם כולם רעים – בכול זאת אתה בוחר בחיים כול יום וכול לילה מחדש – בשביל מה? את זה רק אתה הוא המחליט על כך – ואתה חי חיים צנועים למען מטרות צנועות ופשוטות – כבר אינך מבקש לשנות את העולם או לתקן אותו כבר אינך יכול או רוצה לכבוש את האברסט או לקצור תהילת עולם – אלא אתה מוצא נחמות קטנות בתוך חיים של שיגרה קטנה ואפורה וכול זה כשבכול יום ולילה אתה נאלץ להשלים עם מה שאבד לעד ולעולם לא יוחזר לך – עם האובדן – ומי ששואל את עצמו כול הזמן "מה היה קורה אילו הייתי עושה אחרת?" סופו שיצא מדעתו לעד או יטרוף את נפשו חלילה…

מה שיכול לייאש הוא הידיעה שהאנשים הרעים שעשו לך את כול הסבל הזה והרסו אותך ועשו לך שואה פרטית היו בסך הכול בני אדם ולא המפלצות שאתה היית רוצה לחשוב שהם היו – גם מי שהעביר אותי את הסבל הכי גדול מתוך רשעות וניבזות היה אדם רגיל עם משפחה וקרובי משפחה וחברים ועבודה ושגרה וחיים שלמים ורגילים – רופאים אחים אחיות צוות רפואי מדריכים וחולי נפש אחרים – לא משנה כמה הייתי רוצה פשוט לראות בהם מפלצות אדם סדיסטיות או פסיכופתיות מלאי רוע – אני יודע שהם היו בסך הכול בני אדם שרק רצו לסיים את המשמרת או את העבודה וללכת הביתה לאישה ולילדים ולבלות עם חברים וקיוו שיהיה לאהובים שלהם טוב…

תודעת הקורבן הנצחית גם איננה כדאית לטווך הארך כי היא תוקעת אותך אמונה ש"אינך יכול לעשות כלום" שאתה קורבן ולכן אין שום ערך או משמעות לחייך ואינך יכול לפתוח דף חדש וליצור משהו חדש שייתן משמעות וערך לחייך וזאת משום שאתה מעביר את ימיך בציפייה תמידית ששוב יקרה לך אסון ותאבד את כול מה שניסית לבנות – וגם כשאתה מנסה בכול זאת אתה תמיד משווה בין מה שעכשיו למה שהיה לך בעבר לפני האסון שקרה והדבר מרפה את ידיך – אומנם אתה מתחיל מחדש אבל בליבך אתה רוצה את מה שאבד ולעולם לא ישוב (נעורים אהבה תקווה חלום תמימות אושר תמים וואטאבר) ואתה תמיד משווה בין מה שיש לך כיום או עכשיו לעומת מה שהיה לך ואבד לעד ולא יחזור…

כך או כך על כול אחד ש"אכל אותה" וחווה אובדן אסון וכאב בחיים צריך לעשות את השיקול שלו אן לנסות "לצאת מתודעת הקורבן הנצחית שלו" או האם להישאר בה – זוהי החלטה אך ורק שלו או שלה ואיש לא יכול לעשות אותה במקומו או במקומה…

Leonard Cohen - By the Rivers Dark (Official Audio) (youtube.com)