מדבר אל הקיר

דיור מוגן – אויבי איש אנשי ביתו

טוב אני כבר חודשיים פה בדיור המוגן וקצת יותר וכעת אני יודע שכול מה שסיפרו לי או הבטיחו לי היה שקרים – עבדו עליי מכרו לי ישראבלוף... עשיתי טעות פטאלית הייתי צריך לשתוק ולהמשיך ללקק לאבא'לה ואימא'לה ולהמשיך לחיות בדירה קטנה עם מזגן בקיץ...

האם אני מופתע? האמת שלא כי אני יודע וידעתי לקראת מה אני הולך – כמו צאן לטבח כמו לשחיטה כמו להיכנס מרצונך החופשי לשבי כמו להסכים לאונס והתעללות כמו להסכים להכניס את עצמך עמוק לחרא ולהתגייס לצבא או להתאשפז במחלקה סגורה...

כן כן אני אז אמרתי לעצמי "לעזאזל עם הכול אני אלך לקיבינימט" וקיבלתי – חזרתי לדיור מוגן

חזרתי לגור עם שלושה שותפים שעם שניים מהם אין לי על מה לדבר ואחד מהם כבר הספיק לפתח שנאה פתולוגית כלפיי מלווה בפרנויות ועוד שלל תסמינים פסיכוטיים

והשני הגרופי שלו על תקן של משת"פ חצי מפגר בלי שכל ובלי דאגות ורק עם השלישי יש לי על מה לדבר אבל אני בטוח שגם הוא מלשין עליי לשאר

באופן אישי הכול על הזין שלי אבל אני יודע שזה עוד יחזור להתנקם בי – בין אם ביחסי אנוש גרועים ויחס מתעלל כלפי ובין אם בהלשנות כלפי לצוות על כול פיפס שאני לא עושה טוב או על כול עבירה על החוקים

גם יכול להיות שיעיפו אותי מפה בסופו של דבר אם אותו פסיכופט שחושב שהוא נביא חכם או צדיק עליון חצי דיקטטור שחושב שאני מפגר ומקלל אותי לפני בלחש יחליט "לדפוק אותי" הוא והגרופי שלו צמד חמד...

האמת לא נעים לחיות עם פרנואיד דיקטטור שמקלל אותך בלחש ויורד עלייך בפניך ועונה לך ומדבר אליך בזילזול בוטה כדי לפגוע בך והוא יודע שהוא פוגע בך ומועך אותך וזה רק עוד יותר גורם לך להתרחק ממנו ואז הוא עוד יותר פרנואיד כלפיך ושונא אותך ומקלל אותך בלב ובקול...

ככה זה דיור מוגן אתה גר לך בדירה אחת בחדר פיצפון בלי מזגן ובלי כול הגנה עם משוגעים - מפגרים - פסיכופטים - פרנואידים – אנשים שבא לך לא לראות יותר או לבוא במגע איתם יותר בחיים אבל הם מול הפרצוף שלך מקללים אותך ומשפילים אותך ומתייחסים אליך כאילו שאתה מפגר או חרא של בנאדם מנסים לחנך אותך ולומר לך איך לחיות וניכנסים לך לנשמה ומחרבנים לך בתוך הנפש והנשמה מתוך סאדיסטיות טהורה ושנאה פסיכוטית – כמו אותה שנאה פסיכוטית שגורמת למאושפזים להרביץ וללכת מכות ולגנוב אחד מהשני או לשים לך חרא באוכל ולצחוק בשמחה לאיד כשאתה אוכל את זה ואוכל אותה...

אין פה שום פרטיות גם ככה כול אחד בתחת של השני כול אחד בתוך הוורידים של השני כול אחד מתדלק את הפסיכוזה והפרנויה של השני והשנאה חוגגת – ואיפה הצוות ? הצוות אוכף את החוקים ומצידו שכשהוא לא פה נירצח אחד את השני העיקר שהחשבונות משולמים בזמן והעסק דופק והם מקבלים משכורת על הבולשיט "שיקום" שלהם בכלל לא אכפת להם יחסי האנוש פה... מקסימום הם מוצאים איזה שעיר לעזאזל וזורקים אותו ומעיפים אותו ואז בא קורבן חדש במקומו ועולם כמנהגו נוהג...

אז מה יש לנו פה? עדות המזרח תמיד ישנאו את האשכנזים נכי ביטוח לאומי תמיד ישנאו את נכי צה"ל ואם אתה הרבה בחדר שלך מחפש קצת שקט ושפיות ורוגע בעומס חום קיצוני ולא חברותי הם ישנאו אותך כי אתה "מתנשא" ו"זומם מזימות" ואם אתה לא מקפיד לנקות אחריך במטבח או בשירותים ישנאו אותך על שאתה לא נקי וכוליי וכוליי הרשימה היא אינסופית

ככה זה דיור מוגן – אויבי איש אנשי ביתו – ואחד ממרר את החיים לשני וכול אחד אוכל את השני

אני לא מופתע בכלל – אני יודע מה זה לגור עם פרנואידים פסיכוטים דפוקים בשכל שחושבים שהם המשיח או ניבחרי האל אני יודע מה זה לגור עם מישהו שחושב שהוא אחראי לנהל את עינייני הדירה והיקום ולומר לכול אחד איך לחיות ומה לעשות לפרטי פרטים ואם אתה בוחר לצפצף עליו הוא יתחיל לחפש איך למרר לך את החיים ולדפוק אותך – איך לסנג'ר אותך כמו בכלא...

דיור מוגן זה התעללות 24/7 התעללות מילולית ופיזית לחיות בפחד ובפרנויה ולספוג יחס מתעלל ורעל מאנשים חולים ודפוקים בשכל שחושבים שכול העולם חייב להם משהו אנשים ששותים לך את הדם עם קשית ואוכלים לך את השפיות עם כפית כול יום קצת קצת יותר ואתה חייב לשתוק ולספוג את זה כי אף אחד לא מבין את זה והצוות על הזין שלו הם יגידו "מה רצית? זה דיור מוגן של חולי נפש ככה זה"

בקיצור חזרתי לחרא הרגיל של החיים שלי – אולי בעצם אני אדם רע חיית אדם משוגעת מטורפת פסיכוטית משוגעת חרא של בנאדם ולא מגיע לי בכלל להתלונן למה מי אני שאתנשא עליהם? למה מי אני שיתנו לי יחס טוב לא מתעלל? מתי אני אבין סוף סוף שאני לא בנאדם אלא חולה נפש שלא מגיע לו כלום חוץ מזין בעין ומכות ושיחרבנו לו על הראש?

דיור מוגן – אויבי איש אנשי ביתו... לגור עם נחשים ועקרבים לגור בקן צרעות לגור בקן קוקייה

ככה שנה שנתיים 5 שנים עשר שנים עשרים שנה כול החיים – הזמן טס כשסובלים וחוטפים השפלות והתעללויות ובינתיים אתה מזדקן והחיים שלך מסתיימים ואתה חי רק בשביל לסבול – זה חיים בדיור מוגן של חולי נפש בקהילה בהוסטלים ובמסגרות דיור ושיקום של חולי נפש – ואוטוטו 60 אחוז מהרופאים והצוות שמטפל בחולי נפש יעזוב את המערכת הציבורית כי המשכורות גבוהות יותר בשוק הפרטי או שיעזוב את הארץ

אני יותר לא מדבר עם אותו מניאק בנזונה פסיכוטי לא שלום ולא להתראות שום נימוסים אם הוא לא יכול לדבר אליי כמו בנאדם ואם הוא מקלל אותי ומתייחס אליי כמו אל מפגר ומשפיל אותי ומנסה לומר לי איך אני צריך לחיות אז שילך לעזאזל – מקסימום יעיפו אותי מפה – אני לא אבכה אם יעיפו אותי מפה מהחור תחת חרא המסריח הזה...

רקוויאם לנעורים

בגיל 17 (1994) החלום הכי גדול שלי או התוכנית הסודית שלי למה אני רוצה לעשות אחרי הצבא היה "לרדת מהארץ ולבנות לעצמי את החיים העצמאיים שלי הרחק מהמולדת ומהמשפחה" רצוי באיזה מקום רחוק כמו אי או יבשת רחוקה (איסלנד או יפן או איסלנד או אוסטרליה) הייתי מסתכל על מפת האטלס שבחדרי ומדמיין את עצמי גר במקומות אחרים מדבר בשפות אחרות ופוגש אנשים אחרים – כמו אזרח העולם קוסמופוליטי פוסט מודרני כמיטב האופנה של שנות התשעים והגלובליזציה... זה אכן ניראה היה אפשרי באותה נקודת זמן הכול ניראה אפשרי כשאתה בן שבע עשרה העולם ניראה ידידותי ומסביר פנים ואתה מרגיש מול מפת הגלובוס כמו מגלה ארצות – בMTV היו פרסומות לקוקה קולה ולג'ינסים ושירים יפים עם קליפים מרגשים.

תופעת התרמילאות הישראלית הייתה בשיאה והביאה איתה מבול של התעניינות בתרבויות ארצות ודתות אחרות – נידמה שבפעם הראשונה היו עוד אופציות לישראלי המצוי מאשר צרות המוחין של המסורת היהודית או הציונות

כול יום בשבוע הייתי הולך לתיכון "הגימנסיה הריאלית" של ראשון לציון ללמוד היסטוריה ספרות כלכלה וסוציולוגיה (לימודים עיוניים הומניים) אחותי הגדולה סיימה ללמוד שם את לימודיה חמש שנים לפניי

ואני הייתי השוטה הגמור כמו שתמיד אני – שחייתי בדמיון ובחלימה בהקיץ בעוד ההורים מחליטים עליי על כול פרט קטן [איפה אלמד, מה מותר או אסור לאכול, מה אלבש ביומיום, מתי ללכת לישון, מתי לקום, מתי ללכת לעשות שיעורי בית וכוליי]

אני עדיין זוכר את חלק מהמורים שלימדו אותי בתיכון – רובם כבר אינם בחיים או שבפנסיה – מהתלמידים אני לא זוכר ולא רוצה לזכור אף אחד – הם היו חבורה של ילדי שמנת נרקיסיסטיים ופסיכופתים שאף אחד מהם לא דיבר איתי חצי משפט כול שנות הגימנסיה אלא אם כן היה זה כדי לזרוק איזה הערה משפילה או מילת גנאי...

ואני? אני חייתי בסרט טלוויזיה בדמיון – דאגתי לעשות את המינימום כדי שכולם יניחו לי ויתנו לי לרבוץ שעות מול הטלוויזיה והכבלים – כלל לא עיניין אותי עולם המבוגרים והשטויות שלו הטימטום שלו הרשעות שלו הקטנוניות שלי ו"המוח סיכה שלו" של דעות קדומות וגזענות שקטה...

אני בתמימותי חשבתי שאני בהתחלה של משהו ניפלא – תחילתה של ההרפתקה של חיי כמו טרמפיסט שחוצה את הגלקסיה ולא ידעתי שאני בעצם בסוף של הכול שמיד איך שאסיים את הלימודים ואתגייס יתחיל לו הפרק האמיתי של חיי החדשים כ"חולה נפש" ופניהם האמיתיות של העולם והחיים יתגלו בפניי כמו פניהם של מפלצות אפשר לומר שחיי החופש הסתיימו להם עוד לפני שהתחילו...

מה בדיוק השתבש? פשוט מאוד הוריי שלחו אותי חולה נפשית לצבא ועשו הכול כדי שלא חלילה אקבל את העזרה שאני זקוק לה – אחרי 18 שנה שבה אף אחד לא דיבר איתי או הקשיב לי 12 שנות לימוד ללא חברים ובלי שלאף אחד לא יהיה לו טיפת זמן להקשיב "לשטויות" שלי במציאות שבה אתה גדל להיות מנוכר לעצמך במציאות שאתה ונפשך אינה חשובה עבור אף אחד וכול מה שחשוב זה הלימודים והציונים המחורבנים במציאות בו כול מגע אנושי נימנע ממך ואתה גדל במשפחה שמתייחסת אלייך כמו כאל עציץ או כמו כלבלב או רובוט – משפחתי לא גידלה אותי משפחתי "אילפה אותי כמו כלב" לציית לפקודות ולעשות מה שאומרים לי תמיד – כול רצון לעצמאות ולחופש דוכא ביד ברזל "אתה תעשה מה שאנחנו אומרים לך ורק מה שאנחנו אומרים לך ורק מתי שאנחנו אומרים לך!!!" והמטרה הייתה שאני "אהיה מיליון אחוז נורמלי" ומה זה "נורמלי"? - "כמו כולם" אסור להיות שונה או חריג" וההורים היו להם תוכניות בשבילי "שאהיה תלמיד מצטיין ואחרי זה צבא ואחרי זה אוניברסיטה ותואר ואחרי זה עבודה ובת זוג ואחרי זה תחונה ומשפחה וילדים ובית ואוטו וכוליי" הם חלמו על מהנדס או עורך דין או רופא – כמה חבל שהוריי היקרים לא יכלו לחיות במקומי את חיי אז הכול היה פשוט מסתדר מצויין

בקיצור אחרי 12 שנות לימוד ואחרי כמה חודשים של מטחנת הבשר הצה"לית שלוקחת פרחים בני 18 והופכת אותם לבשר טחון ואחרי עוד שנה פלוס של אישפוז ארוך כאורך הגלות על האלידול ארטן וקלונקס וגמילה קשה מקלונקס הפכתי להיות חולה נפש שאפילו משפחתו לא רצתה אותו יותר – הוריי לקחו קשה את את מה שקרה לי זה לא שכאב להם מה שאני עברתי והסבל שסבלתי לא ולא כאב להם שחלומותיהם לגביי נהרסו הבושה שהבן שלהם הפך להיות "חולה נפש" אדם פגום ומקולקל הם רצו רק להיפטר ממני כבר ושאעוף להם מהפנים הם פחדו כשהייתי אצלם כאילו הלכו לישון עם מפלצת בלילות אימי חשבה שהשתגעתי כדי לעשות להם בכוונה אבא בכה וריחם אבל לא עליי חלילה אלא כמו אימא פולניה "אוי הבן שלי! הבן שלי!" אבי בכה וריחם על עצמו ולא שנייה אחת עליי... ואחותי? היא גמרה מרוב אורגזמה ואושר של שמחה לאיד אחרי הכול מעולם לא אהבה אותי האח הדפוק שלה ומעולם לא היה לה זמן בשבילי – למעשה בזמן שאני הייתי שנה פלוס באישפוז יום מחורבן ועובר גמילה מקלונקס וסובל מתופעות לוואי ותסמיני גמילה מהגיהינום כול המשפחה התאחדה סביב החתונה של אחותי כאילו נחמה על הבן הדפוק שלהם החולה נפש – אז כולם שקעו סביב ההכנות סביב החתונה של אחותי כאילו הייתה זו חתונת המאה חתונה של מלך ומלכה אילו רק הייתי יכול לחזור בזמן עם השכל שיש לי כיום הייתי אומר לאחותי ולהוריי בדיוק מה אני חושב עליהם – הם יודעים כמובן עמוק בליבם אבל לא מעולם לא היה אכפת להם מה אני מרגיש או חושב זה כלאם פאדה שטויות של חולה נפש דפוק...

הדבר הכי כואב בכול הסיפור הזה הוא שהמילה הפשוטה והכנה והאמיתית "סליחה" לא קיימת בלקסיקון של המשפחה שלי הוריי ואחותי מעולם לא יודו שפגעו בי והכאיבו לי ואם אני חש את הכאב וכועס עליהם זה מתפרש כ"עזבו אותו זה תסמין של מחלת הנפש שלו" כי במשפחה שלי מעולם לא היה לגיטימציה לרגשות שלי או למחשבות או לרצונות שלי מעולם! ולכן גם אם הם יודעים שהם עשו והיו לא בסדר הם מעולם לא יאמרו לי "סליחה טעינו" החסד הפשוט הזה לא קיים במשפחה שלי – הוריי ואחותי לעולם לא יודו בפניי או אפילו בפני עצמם שעשו לי עוול זה מבחינתי להוסיף חטא על פשע – מבחינתם הם היו תמיד מושלמים ורק אני חולה נפש דפוק עם השטויות שלו מדמיין והוזה שטויות שצריך למצוא לאיפה לזרוק אותו לקיבינימט וברוך שפטרנו (איזה דיור מוגן לחולי נפש שנוכל לשכוח אותו שם ולא להתמודד עם מה שעוללנו כמשפחה) אפילו את הדבר הכי בסיסי כמו לבקש סליחה הם מונעים ממני אפילו לזה אני לא ראוי אז שילכו לעזאזל אני לא רוצה מהם כלום!!!