09.06.22

אני תוהה אם מתישהו מתרגלים לבדידות.

אני כותבת על זה הרבה כי זה בוער בי. קשה להיות לבד. אני קמה בבוקר- לבד חוזרת הביתה- לבד

תקופת המבחנים מעמיקה את הלבד ומקשה מאוד. זה לא בוער בי ללמוד ההפך, זה גורם לי ליפול לתהום של הבדידות.
החברות לומדות למבחנים, אז פחות נפגשים ובמקרה גם מחר ארוחת שישי שאני אעשה לבד.

אף פעם לא הייתי כל כך לבד ואני לא בטוחה שאני רוצה להתרגל לזה.

אני מרגישה שאין לי למי לספר מה עובר עלי, לא באמת.. אני לא בן אדם שאוהב לדבר על מה שהוא מרגיש והרבה פעמיים אני מתקשה להסביר מה קורה אצלי בלב ומה אני מרגישה.

לרוב אני גם מרגישה שלא יבינו אותי. אני תוהה אם היה מישהו שהיה חווה את מה שאני מרגישה הייתי בטוב? הייתה לי נחמה ? אני ממש לא בטוחה.
איי צרת רבים(בקול של תותית אובייסלי ואם אתם לא יודעים מי זו תותית הדלת החוצה מהבלוג פתוחה לרווחה) פחות הקטע שלי צרת רבים.

הלב שלי מלא ברגשות, חששות וחרדות. אני מרגישה שבזבזתי את הזמן תקופה ארוכה, שהייתי במערכת יחסים לא אוהבת (מצידו). הרי בן אדם שאוהב אותך לא יפגע בך ככה.

חיי הרווקות נחמדים. יש את היזיז הזה והיזיז הזה ומידי פעם אני מנסה דייטים (מנסה חחח אם לצאת עם 3 גברים בשבוע נחשב למדי פעם, אימוג'י מגלגל עיניים )

אני אכתוב לכם על עולם הדייטינג הכושל כי תכלס זה הג'וס. ואין לי מושג בכלל אם מישהו קורא ואם כן אז למה אבל אני בטוחה שלא תסרבו לג'וס..

אני אסגור בשיר שמלווה אותי עוד מהפרידה הקודמת שלנו, מלפניי כמעט שלוש שנים של זמר אגדי.

"אינשאללה תמצאי לך נחלה, תמריאי אל מעבר לחלל כי גם הסוף הזה הוא התחלה".
בונוס, "יהי שלום במחוזותייך שיפתחו נא כל דרכייך  ויבורכו הן שתי ידייך... ויתגשמו חלומותייך ותגדלי את ילדייך וכל הטוב עוד לפנייך כן, כל הטוב עוד לפנייך" ר.פלוטניק