| 8/2009
רטרו 0_0
מצאתי, אל תשאלו איפה, כמה פוסטים שנשמרו באיזה ארכיון מהבלוג הזה איי שם מגיל 16 (כיתה י"א).
הצחיק אותי. אז חשבתי שאני אשים אותם פה.
באמת חבל שמחקתי הכל, אךךךך...
5/11/2003
הסרט הכי מצחיק שראיתי מאז מוצאים את נמו
המאטריקס 3!
הלכתי להקרנה השניה של זה היום, יחד עם בני, מייק, יואב (מהכיתה שלי),
וסאשה-אח-של-מייק שנוצל למטרות נהג ברכב. פגשנו שם את אורי ויעקוב.
הסרט הזה... זה כל כך... כל כך... כל כך
פילוסופיה-בגרוש-'טיליגנט-וואנאבי-לא-מחדש-כלום-קיטצ'-הוליוודי-בהתגלמותו-נוגד-כל-חוק-פיזיקה-קיים!
[פוסט זה עלול להכיל ספויילרים, לא שזה משנה בעצם כי העלילה ברורה מעליה גם ככה]
הכל היה כל כך ברור מעליו, יכלתי להשלים בעצמי חצי מהדיאולוגים שהיו שם,
כל כך מתבקש! ולמען האמת גם עשיתי את זה, לחשתי לעצמי (ולבני ויואב) את
הניחושים שלי להמשכים וצדקתי ברוב הפעמים...
הקיטצ' שהולך שם פשוט זוועתי...
מורפיוס ממש השמין מאז הסרט השני, אבל ממש!
השחקנית של הנביאה התפגרה להם באמצע הסרט, אז הם נאלצו להחליף אותה. את
השינוי הפתאומי בחזותה של הנביאה הם "הסבירו" כך: "I wish I could explain
why, but there is no explanation"+נאום מפגר למדיי מלא כרגיל במשמעויות
עמוקות ופילוסופיות נורא שבעצם לא אומר כלום ואין לו מטרה חוץ מלסבוב סביב
עצמו ולבלבבל את הצופים עד כדי כך שהם פשוט יפסיקו לשאול. מסתבר שבמאטריקס
לא חסרות רק כפיות, אלא גם הסברים. די, יכולתם לפחות להמציא משהו מקורי!!
הקטע שבהתחלה של הקרב האחרון בין ניו לסמית' מזכיר את סטאר וורס, בגלל
הפסקול. שלמען האמת נשמע כמו הפסקול של שליחות קטלנית2 מעורבב עם סטאר
וורז. כשהם רצו אחד אל השני פשוט יכלתי לראות את הלייט-סייברז ביידים שלהם.
חוץ מזה, כל הסרט מלמלתי לעצמי איי פי ליינז. זה היה כ"כ מתבקש... היו
אפילו משפטים בדיוק כמו מרוקי. אורי היה באולם השני שבו הקרינו את הסרט
במקביל, ומסתבר שגם הוא אמר בדיוק את אותם דברים..! מגניב.
Neo: "Me too" (Me Tarzan!)
Kid: "He did it!!! Neo did it!" -Senator: "Did what?" (Trinity!)
Smith: "Now turn around" (ועכשיו תתכופף!)
ועוד רבים וטובים אחרים.
האנשים הטפשים באולם כל הזמן מחאו כפיים והיו טיפשים.
אבל השיא... השיא היה בסצינת ה"גסיסה" של טרינטי. חוץ מזה שנקרעתי מצחוק
בצורה מטורפת בקטע שניו קלט שהיא משופדת ע"י 3 מוטות ברזל (ובערך בכל החצי
השני של הסרט אבל לא משנה)... זה פשוט כל כך:
"טריניטי! את משופדת ע"י 3 מוטות ברזל!"
"אני יודעת, ניו, אבל בכל זאת אני אמשיך לדבר ולדבר ולדבר במשך 4 דקות שלמות בלי להראות שום סימני כאב או מוות what so ever!"
"אבל טרין, את לא אמורה למות מהמוט הזה כאן שתקוע לך ישר בתוך הלב?"
"לא ניו, (זה בסדר, יש לי חיסון טטנוס!) כוחה של האהבה מחזיק אותי כאן כי
אני חייבת לנאום נאום מטופש לפני שאני מתה וזה צריך להיות מאוד דרמטי!"
(קייט: "נו תמותי כבר כלבה")
"לא, טריניטי, את לא יכולה למות!"
"אני דווקא כן יכולה! ואני אעשה את זה! אבל קודם... נשק אותי, ניו!"
"מה?! אני לא מנשק אותך, את תקיאי לי דם אל תוך הפה, גועל נפש!"
"אני מבטיחה להתאפק..."
*נשיקה*. נתעלם מהעובדה שהיא הייתה אמורה למות לפני 3 וחצי דקות, שהיא
אמורה להתפתל מכאבים, שהיא אמורה לירוק דם כאילו אין מחר (ואין), ושגם אם
איכשהו קרה והיא לא מתה לא אמור להיות לה כוח לדבר, ובטח שלא להתנשק!
אבל זה בסדר, זה כוחה של אהבה P:
קטעים שמצולמים לא רע בכלל - לא חסרים שם. ולזכותו של הסרט יאמר שהוא הרבה
יותר טוב מהשני. אבל עדיין... כל כך ריק מתוכן. לפחות הוא מסתיר את היותו
כזה כמו שצריך. והחלק הכי נוראי הוא שגם בסוף של הסרט הזה נשארת פירצה
לצילום סרט רביעי! רק לא זה!
האפקטים ממש חביבים, אבל שוב, שום דבר מיוחד או חדש...
וכמובן שבסוף הם היו חייבים לתקוע את הקטע הקלישאתי ביותר שהם יכלו לעשות
- התמנונים התחברו ויצרו תבנית של פנים ענקיים כדי לדבר עם ניו, ואפילו זז
להם הפה כשהמכונה דיברה באנגלית אנושית להחריד.
(זרועות התמנונים נשלחות לאחוז בניו. הזרוע האחרונה מזדקפת ומתקרבת אט-אט לעברו. "היי", אומר יואב, "ולאיזה חור זה מתחבר?")
בקיצור... זה היה שווה כל שקל רק בשביל הצחוקים!!!
13/12/2003
מרתון מחאתי וחתרני!
"ההורים שלי הסתלקו אל מחוץ לעיר ואחותי ישנה אצל סבתא שלי!" הודיע לי בני.
זה פותח המון אפשרויות. אך הדבר הראשון שעלה בראשי היה...
מרתון סרטי מונטי פייטון!
זהו דבר שתכננו לעשות כבר זמן מה, ואיזו הזדמנות טובה יותר לעשותו יש,
מאשר עכשיו? ביתו של בני, הילד העשיר, ריק לגמריי ונתון לחסדינו, אין בית
ספר למחרת, מזג האוויר יפה, הצפורים מציצות, הפרחים פורחים, חגי ובני
מאותתים זה לזה על רצונות מיניים כאלו ואחרים... הו, היופי!
לכבוד המאורע אפילו גררתי עצמי לגן סאקר. טוב, זה היה בעיקר כי אני ומייק צריכים לבחור נושא לביוטופ [טפו!], אבל למה להכנס לפרטים...
גן סאקר
הוא מקום משעמם. בכל פעם אני נוכחת בכך מחדש, ובכל פעם אני שוכחת ומגיעה
שוב רק כדי להווכח בכך שוב. הפצנו את השמועה על מרתון מחאתי וחתרני בביתו
של בני אל תוך הלילה.
מחאתי על שום מה? על שום מחאתנו על סשה, שבגללו לא יכלנו להגיע להקרנה של
בראיין כוכב עליון בסינמטק שבוע שעבר. השרץ הקטן ביטל את הבטחתו להסיענו
לשם ברגע האחרון באיזה תירוץ מטופש בסגנון "יש לי מחר מבחן על וקטורים,
אני לא יכול לנהוג בשעות כל כך מאוחרות, אני נקבה עזבו אותי בשקט!".
בנוסף, שימש המרתון מחאה שקטה של מרתון סרטי שר הטבעות שאיזה מטורף הגה,
כנראה בתור שלב מתוך תכנית להשתלטות על העולם. איני מבינה מדוע ירצה מישהו
לשבת 12 שעות ולצפות בגירסאות הבמאי של שר"הט, ברצף. קשה לי לחשוב על
עינוי נוראי יותר.
חתרני על שום מה? על שום שאנו רוצים להשמע מגניבים, ולכן חייב המרתון להיות חתרני, אחרת הוא לא שווה.
לאחר הפצת השמועה, אני ומייק הלכנו לחפש מקום טוב לביוטופ [טפו!]. כמובן
שלא נמצא כזה, ולנו אין מושג על מה ואיך לעשות. ניחא, מחר נתיעץ באני-עז.
לאחר שהתיאשנו, חזרנו למקום מרבצם של הלארפרים כדי להפרד מאילן שנסע לביתו
רק כדי לחזור לצבא ביום ראשון בבוקר, ולא עבר זמן רב עד שבא אבא של קוסטה
והסיע אותי ואת אורי לבית שלי.
וכאן המקום להתנצל
לפני כל אלו מכם שקיבלו ממני אתמול בערב הודעות מוזרות. היה זה אורי שחיפש נואשות דרך לשעשע את עצמו בביתי המשעמם.
בזמן ששיגע אורי את רשימת האייסיקיו שלי, הייתי אני עסוקה בציור נמרץ של
באג'ר על המכנס הימני של הג'ינס שלי. [בקרוב: מאשרום וסנייק].
כשסיימתי לצייר את הבאג'ר שלי, הצלחתי, לאחר מאמצים רבים, להרחיק את אורי
מהריסת חיי החברה שלי בצורה מוחלטת וגררתי אותו לחפש מזון. במקרר דווקא
היה יותר אוכל מבדרך כלל, אבל המיקרו היה תפוס ע"י אימי היקרה שהכינה איזה
משהו בלתי מזוהה להיום. נאלצנו לחזור לשורשים, איי שם בתקופת האבן, בשנת
47, כשלא היה כלום בארץ פרט לחול, ואנחנו אכלנו חול, והיו לנו אבנים במקום
תעודות זהות, ולא היינו מפונקים כמו הנוער של היום! לא היו מחשבים, או
טלוויזיות, והשעשוע היחיד שלנו היה בהייה אמנותית בתרמילי אפונים!
בכל מקרה, נאלצנו לחמם אוכל על הגז.
בדיוק כשסיימנו לאכול, התקשר בני ואמר לנו לבוא אליו.
באג'ר מאשרום סנייק!
הגענו לביתו של בני, שם מצאנו את המחשב מחובר לטלוויזיה... ולמודם שמראה סימני חיים.
"באג'ר!!!!!!!" צעקתי עם מבט של רעב בעיני!
www.badgerbadgerbadger.com
F11
הקלדתי/לחצתי במהירות האור. מידד החלו לקפץ על המסך עשרות באג'רים,
פטריות, ונחשים, מלווים בשיר הממכר... והקטע הטוב הוא שהם היו בגודל של
מסך טלוויזיה! כה נפלאה הייתה החוויה הזו! ולכן עברנו ישר לדבר הבא
באבולוצית הבאג'ר:
http://www.weebls-stuff.com/toons/25
לאחר שצפינו בבאג'ר במשך זמן שיספיק לנו למנה שבועית לפחות, עברנו לצפות ביצורים מצויירים וחמודים נשחטים באכזריות באתר הבא.
www.happytreefriends.com
והכל במסך טלוויזיה מלא!
הקרבן הבא היה Heavy Metal guy, אותו ניתן למצוא [יחד עם אינספור אנימציות פלאש מעולות] בכתובת הבאה:
www.mondominishows.com
כשסיימנו לצפות במטאליסט מזמר ומרקד בבגדי נשים , עברנו לקריאת מיילים אצל סטרונגבאד באתר הנפלא הבא:
http://www.homestarrunner.com
עכשיו היינו כבר מסטולים לגמריי, מה שהוביל כמובן לקרוב לשעה של צפיה בקפטן סקאמפי!
http://www.weebls-stuff.com/toons/22/
וצילום מסך הטלוויזיה במצלמת וידאו.
Alway look at the bright side of life!
לבסוף, החלטנו שהגיע הזמן לעשות את מה שבאמת באנו בשבילו - מונטי פייטון.
התחלנו עם כמה מערכונים ממונטי פייטון והקרקס המעופף [הצביעו הילטר!],
והמשכנו עם בראיין כוכב עליון [הוריי! הוריי!] - גאונות לשמה. בסיומו
עשינו הפסקה קלה כדי לצפות בClone Hight, סדרה גאונית בהוצאת MTV שמשודרת
בערוץ הילדים כל יום שישי ב9 ורבע בערך. או יותר.. מעולם לא ראיתי את
ההתחלה של הפרק הראשון.
ב22:00 המשכנו עם סרט החובה - מונטי פייטון והגביע הקדוש. הזמנו פיצה,
והשליח היה מגניב כי הוא הכיר את הסרט. כשנגמרו הפיצה והסרט [סיום נהדר
בהחלט לסרט, אם יורשה לי לציין], רצינו להמשיך עם חריגה ממגמת המונטי
פייטון ולצפות בקונג פאו, אבל החלטנו לבסוף שישבנו על התחת כבר זמן רב
מידי ברצף וכדאי לעשות משהו אחר.
התקשרנו לנעם שהיה באותו הזמן בסנוקר בצור יגאל יחד עם גילף וספארדה
וניסינו להתחיל עם ערסים. לצערנו ערסי צוריגאל התגלו כאנטיפטים סוציומאטים
ולא רצו לדבר איתי. לכן ניתקנו עם נעם והמשכנו לקרבנות הבאים.
בהתחלה התקשרנו לאקס, שהיה בהופעה בתל אביב, בנסיון לשמוע את ההופעה דרך
הטלפון. אבל התקשרנו בדיוק בין להקה אחת להבאה, כך שמוזיקה לא שמענו.
לאחר מכן החלטנו שאם אנחנו לא ישנים, אין סיבה שאנשים אחרים ישנו.
קטעים נבחרים - מלאים בטעויות והשמטות כמובן:
קייט: "שלום אדוני, האם יש לך במקרה אריה?"
יוגב: "מ.. מה?"
קייט: "אפשר לזיין אריה?"
יוגב: "תנו לי לדבר עם קייט!"
קייט: [שיט הוא עלה עלינו] "אין כאן שום קייט, אדוני. אנחנו רק רוצים לדעת
אם יש לך אריה שאפשר לזיין. סלח לי, האם אתה במקרה אחד מהאנשים האלו?
<רשימה של אנשים רנדומליים מספר הטלפונים>"
יוגב: "לא?"
קייט: "אם כך סליחה על ההטרדה, ותודיע לנו אם איי פעם יהיה לך אריה"
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
נועם: "הלו? בחור צעיר, למה אנסת את החתולה שלי?!"
עוז: "?!?!?!"
נועם: "אתמול הלכתי בפארק, וראיתי אותך פשוט ניגש לחתולה שלי ואונס אותה! אני מגיש תלונה במשטרה!"
עוז: "מה? אני לא אנסתי שום חתולה!"
נועם: "אל תיתמם בחור צעיר! אני ראיתי אותך, והחתולה שלי מתה עכשיו, וזה בגללך!
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בני: "שלום, מדבר יעקוב אברהמי ממכון דרג, אנו מקיימים סקר בנושא הרגלי הרבייה של ההיפופוטם המצוי. האם ברצונך לענות?"
רז: "?!"
בני: "טוב מאוד אדוני, נתחיל בשאלה הראשונה..."
רז: מה? מי זה??"
בני: "אמרתי לך אדוני, זה יעקוב אברהמי ממכון דרג..."
רז: "מצ'וגעים..." *קליק*
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אנטון: "הלו?"
בני: "גסטפו!!!!!!!!!!!!"
אנטון: *קליק*
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בני: "מדבר עו"ד שלמה רפק, אתה אנסת את החתולה של מרשי?"
עוז: "?!?!?"
בני: "צפה לצלצול מהמשטרה."
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
קייט: "איפה אתה מסתיר את היהודונים שלך?!"
X: "מה? אין לי שום יהודונים!"
קייט: "אנחנו יודעים שיש לך יהודונים! תסגיר אותם לידנו עכשיו או שנפרוץ פנימה!"
X: "אני לא מסתיר אף אחד!"
קייט: *צעקות בגרמנית*
X: "אתם פשוט מטורפים..."
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
נועם: "שלום אדוני, האם אתה דרקון?"
Y: "ובכן, כן, למען האמת."
נועם: "אההא. האם אתה, במקרה, שעיר?"
Y: "?!"
נועם: "אתה יודע, שעיר - האם יש לך כמות גדולה של שיער?
Y: "טוב, תראה, כן... אבל אני מטפל בזה..."
נועם: "אם כך אני עוצר אותך בעוון שימוש בלתי חוקי באנרגיה אנרגטית. כל דבר שתאמר יוכל לשמש נגדך בבית המשפט."
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
קייט: "שלום אדוני, מדברים מהעמותה לקידום משחקי תפקידים בישראל. האם אתה רוצה ללמוד לשחק משחקי תפקידים?"
עוז: "בטח.."
קייט: *מקריאה עמוד מספר של סטיב ג'קסון* "עכשיו אתה יכול להכנס לחנות או להמשיך ללכת, מה אתה עושה?"
עוז: "אני מחשב אינטגרלים!"
לילה טוב
לאחר שיחות אלו, ועוד רבות וטובות אחרות, הלכתי אני לישון בביתי - במיטתי
החמימה - בעוד נועם נשאר לישון אצל בני. עוד לא החלטתי מי מהם זקוק יותר
לרחמיי.
ובכן, היה זה עוד לילה רגיל בפסגת זאב המשעממת, ואני אחזור כעת לצייר באג'רים על הג'ינס שלי.
לילה טוב לפרה ולדוב.
7/2/2004
תשובות לשאלון השבועי
האם קרה לך שנכנס לך השמפו לפה?
היתה תקופה, בחופש
הגדול שעבר, שלא היה אוכל בבית למשך המון זמן, ואחרי שנגמר גם כל הלחם
והקורנפלקס נאלצתי לאכול גם דברים מעט פחות קונבנציונלים...
משם התחילה גם ההתמכרות שלי לסבון בריח דבש.
האם את משתמשת במרכך?
כמובן!
לא שזה עוזר במיוחד.. הממ. לא, כלל וכלל לא.
באיזה שמפו ומרכך את משתמשת?
אני לא יודעת אבל זה נראה כמו נוזל זרע.
האם זה משנה לך אם השמפו נוסה על בעלי חיים?
לא... כל עוד זה לא באמת נוזל זרע, לא אכפת לי מה אני שמה על הראש.
אבל ני תמיד בודקת על האריזה, שמא הוא נוסה על יהודונים חסרי הגנה.
האם יש לך מגבת קבועה בבית?
לא, הייתה פעם אבל כולם השתמשו בה בכל מקרה. החלטתי לוותר אחרי כמה ימים.
עגבת קבועה דווקא יש לי. קוראים לה רוברט.
ולסיום, מה הוא סדר הרחצה שלך?
(סבון או שמפו קודם וכו')
אני
נכנסת לחדר האמבטיה, מורידה את הבגדים, מסדרת אותם בערימה מסודרת יחד עם
בגדיהם של שאר היהודונים, נכנסת לתא המקלחת הצפוף, נועלת את דלתות הפלדה,
פותחת את הברז ונחנקת למוות.
10/2/2004 יום פות - אנשים בירושלים - היתכן?!
ירושלים היא מקום שומם. מאוד שומם.
אף אחד לא מגיע לפה כי האוטובוסים שלנו מתפוצצים, ולא קורה פה שום דבר
מעניין. כשיש הופעת מטאל פעם בחצי שנה אפילו הירושלמים לא מגיעים "כי בטח
לא יהיו אנשים" - מה שכמובן מהווה את הגורם לכך שאין אנשים. אבל ההגיון
האנושי לא מאפשר להם להבין את זה.
אז אני מבלה את ימי בהסתובבות חסרת תוכלת בין בתים של אנשים [או ברחובות
הקרים, כשקטי באה (וזה קרה רק פעמיים, כך ש..)] ובהייה מכוונת במסך המחשב
[שאגב, מחובר עכשיו לאינטרנט אלחוטי, ומאחר שהוא נייד אני יכולה לבהות בו
אפילו בסלון או במטבח, או בחדר של ההורים שלי כשאני מרגישה ממש נועזת. וזה
מסכם את כל החדרים בבית].
אבל יש ימים בהם איי שם ביקום נפתחים חורים שחורים ומתוכם נופלים לוויתני
זרע ואגרטלי גרניום, וכוכבי לכת רחוקים מיושבים בספונטניות ע"י רואי חשבון
שהתגשמו מהריק. אי ההסתברות שבעניין גבוהה במיוחד, ולכן באותם הימים
מגיעים אנשים לירושלים.
"כמה נהדר", חשבתי לעצמי, "היה המבחן במחש"י". בתור אחת שנכחה בשלושה
שעורים בכל השנה וגם אותם בילתה בציורי קומיקס על תולדות מגדאת' אני חושבת
שהלך לי לא רע. כמובן שלא היה לי מושג מה אמר טרומפלדור חוץ מ"בלאט", ומי
היה הרב ולדמורט(?!), אבל הסתבר שבלבלתי בניהם לחלוטין בכל מקרה. בקיצור,
הדבר היחיד שהצלחתי לנחש נכון היה השם שלי, אבל מאחר שהצפיה הייתה הגשה של
דף ריק זה דווקא הלך לא רע. יחסית.
הדבר המוזר הוא שהצלחתי לא לענות נכון על כל השאלות אפילו שזה היה מבחן
קולקטיבי. אני רק תוהה אם המורה לא שם לב לתלמידים שדנים בניהם בתשובות
ומחליפים טפסי מבחן לביקורת, או שהעדיף להתעלם כי ידע מראש שהתלמידים
מעדיפים להתעלם ממנו. אני תוהה אם ככה זה אמור להיות.
בכל מקרה, איפה היינו... כן. ירושלים. אני בדרך הבייתה אחרי המבחן. לפתע
מצלצל הטלפון. "העס"ש" כתוב על הצג. אני מתבקשת להגיע לתחנה המרכזית.
שקלתי במוחי את האפשרויות העומדות על הכף: לסוע לתחנה המרכזית ולראות את
העס"ש, או לשבת בבית ולראות את המחשב. הרהרתי לרגע במשמעות המושג "בחירה"
אותו הייתי אמורה להגדיר במבחן [יונק קטן בעל פרווה, נפוץ בעיקר באסיה
הצפונית. ניזון מפירות יער. לעיתים תוקף בולי עץ במטרה להרשים את
הנקבות.], ושיניתי כיוון לעבר התחנה המרכזית.
אבל זה לא הכל! לא ולא, בדרך לתחנה המרכזית התקשר אלי רגל, שמנסה כבר
חודשים על גבי חודשים להגיע לירושלים ובכל פעם משהו משתבש, והודיע לי שגם
הוא יגיע לתחנה המרכזית. הנחתי שבקרוב אראה חזרזירים מעופפים מחוץ לחלון
האוטובוס, ותוך כדי שאני מסוכחת על ראשי מפני חביתות עין שנופלות מהשמים
בצורה תמוהה משהו ירדתי מהאוטובוס שהתפוצץ מיד אחר כך ונכנסתי לתחנה
המרכזית.
מצאתי שם את העס"ש יחד עם חברו דניאל [איזה מישהו ממסיבות פארק] והתישבנו
במקדונלדז. אנשים נטו לנעוץ בנו מבטים, ובכלליות לא קרה שום דבר בלתי רגיל.
אם כי אי אפשר להאשים אותם, היינו חבורה משונה משהו: אחת קייט -
פריקית-גיקית ממוצעת [נו אתם מכירים אותי... חולצת מיידן, אקס בוי,
אולסטאר צבועות], אחד עס"ש - גוי גבוה [מאוד גבוה.], ואחד דניאל - בחור
דתי עם זקן מפחיד ושיער ארוך. הורא.
אחרי שישבנו והפחדנו את הקהל הדוסי שמילא את המקום בקריאות "יהוה" וכו'
[בזמן שדניאל לא היה שם כמובן], שירה הגיעה והם הלכו לאוטובוס לת"א. מסתבר
שגם דיקי היה שם, אבל לצערי גיליתי על זה משירה 20 שניות אחרי שהוא כבר
נסע. היה נחמד, בהחלט.
בדיוק כשהתחלתי לתהות מה עושים הלאה ואיפה לעזאזל אפשר לאכול פה בחינם,
הגיע רגל וקנה לי סנדביץ' בארומה [תודה!]. התקשרנו לעידו וזה אמר שהוא
מחכה לנו במידרחוב. התחלנו ללכת, ולפתע מצאנו את עצמנו בסופרפארם שנמצא
בדיוק בכיוון השני מזה שהתכוונו ללכת אליו. אחרי עוד כמה תקריות בנוסח
דומה ["רגע, אנחנו לא אמורים לרדת קומה?" "כן..." "המדרגות שם, לא?" "כן,
ו?" "אז... למה אנחנו הולכים לכיוון ההפוך?"] הצלחנו לצאת מהתחנה המרכזית
[זה בדרך כלל קורה בתחנה המרכזית בתל אביב. אם זה מתחיל לקרות גם בירושלים
זה סימן רע. כנראה שעוד מעט היא תתחיל להצמיח קומות ומעברים סודיים,
וחנויות שמשנות מקום וכו'. בעצם זה דווקא יהיה מעניין...] והתחלנו ללכת
לכיוון המידרחוב. באמצע הדרך התקשר אלינו עידו ושאל איפה אנחנו. רגל אמר
לו שאנחנו ליד בניין מתפורר וישן שמאחוריו יש בניינים יותר חדשים, מה שלא
היה אינפורמטיבי במיוחד כי זה תאור כולל של ירושלים. בסופו של דבר עידו
התחיל ללכת לכיוונינו ונפגשנו באמצע הדרך. עם עידו הייתה גם בחורה בשם
הילה, שהיא אנשה חביבה ביותר. החלטנו ללכת לביתה של הילה למשחק מונופול
סוער ומרק דלעת, במכוניתו של הלל - עוד בחור חביב שמסתבר שפגשתי פעם. בזמן
שהלל התארגן הלכנו אנחנו לUFO לשאול אם יש להם דיסקים של Savatage. בזמן
שהמוכר בילשט לרגל על
כמה-שזו-להקה-נפלאה-שלא-זוכה-להכרה-המגיעה-לה-בארץ-אבל-לצערם-אין-דיסקים-שלהם-בחנות-כרגע,
שמתי עין על דיסקים של גאנז שהיו שם. אפטייט פור דיסטראקשן קרץ לי מהמדף,
ואני הבטתי בו במבט עצוב שאומר "יום אחד... אני עוד אחזור".
ואז רגל קנה לי אותו.
אוהו! דיסק! מקורי! אההה!!! תודהתודהתודה! [ועכשיו באוסף: שני דיסקים.]
לאחר מכן המשכנו לביתו של הלל, ומשם הוא הסיע אותנו לשכונתו של עידו.
הלחלטנו להכנס לרגע לבית של עידו כדי לשים שם את התיקים של רגל, ומצאנו את
עצמנו תקועים שם במשך 45 דקות בזמן שרגל לובש את בגדיו של עידו, מה שהשאיר
לי בדיוק 5 דקות להשאר בבית של הילה [הורים נאצים, לא הרשו להשאר עד מאוחר
כי יש ביצפר :( ]. מה שהיה דיי רע כי יונתן בעלי היקר היה שם ואנשים
נחמדים ומרק דלעת נהדר שיצא לי לטעום ממנו רק כף אחת. הו, הייסורים...
ב9 וחצי ליוו אותי רגל ועידו לתחנת האוטובוס, שכראוי לאוטובוס הגיע רק
לאחר 25 דקות [פרידה עצובה :( ], אבל באורך פלא הצלחתי להגיע עד ביתי
שבקצה השני של העיר ב40 דקות כך שלא ממש איחרתי ולמיין פיהרר לא היה על מה
לבוא אלי בטענות.
אכן, היה זה יום נפלא כמו שלא היה כבר מזמן [מה שמראה בדיוק את מצבו של מד
החיים שלי בימים נטולי רוקי אלו], וזה היה פות שנכתב בשעתיים חופשיות של
שיעמום צרוף בספריית בית הספר.
כאן קייט, מעבירה את השידור ל... מה?!
13/2/2004
האם אי פעם התדפק על דלתך החלבן או הדוור?
באמת נראה
לכם שמישהו יהיה משועמם מספיק ויעלה 4 קומות רק כדי להתדפק על דלתי? אנשים
בימנו עצלנים מידי. לעזאזל, אפילו אני מדי פעם נשארת לישון בקומה הראשונה
של הכניסה לבניין כי אין ל כוח לעלות עד הבית.
האם יש סוג מוזיקה שאתה מסרב לשמוע מתוך אידיאולוגיה?
אני פריקית מאאאגניבה-דם-רצח-שואה-שטן, אני לא יכולה להרשות לעצמי לשמוע המון סוגים של מוזיקה!
אני לא שומעת מזרחית - זה בכייני ושל ערסים! אני לא שומעת מוזיקה
אלקטרונית - זה מוזיקה זה?? זה אוסף צלילים חסר נשמה שלא דורש שום כשרון!
אני לא שומעת ראפ - גמכן המתלהבים האלה! אני לא שומעת פופ, וחובה עלי לעקם
את פני ולנהום בגועל בכל פעם שיוצא לי להיות במקום בו נשמעת מוזיקה
וורדרדה שכזו.
אני שומעת רק מטאל!
אבל לפעמים, בשעות הכי חשוכות של היממה, כשאני בטוחה שאיש אינו צופה בי... אני מקשיבה לפסי קול של דיסני ומחזות זמר!
מי יותר מעצבנת- מיכל ינאי או אורנה דץ?
כמובן שמיכל ינאי. למרות שאורנה דץ לא רעה בעצמה... אבל אני גדלתי בסבל
מתמיד בגלל מיכל - בכל יום שבת היו תכניות מטופשות בכיכובה ואני שנאתי
אותן! ובגללה כל שבת השתעממתי למוות כי כל החברים שלי ישבו בבית וראו
קצפת, ורק לי לא היה מה לראות חוץ מהערוץ הרוסי! מאז אני שונאת אותה.
מי עדיף - קיאנו ריבס או ג'וני דפ?
זאת בכלל שאלה זאת?? מה קיאנו עשה כבר חוץ מלהראות כמה מהלכים מרשימים במאטריקס? נאדה!
ג'וני דפ לעומת זאת...
[קול פוסטמי של גרופית מזילת ריר]
הוא כאילו כזה כוסון!!!!!!!!!!!!11 שיווווו לייק החתיך של הלייף!!!!!!!!!
כאילו - להשוות בין קיאנו ריבס לבין ג'וני החתיך הכוסון המושלם שלי?! לייק
- מוח?! איכס כאילו רק מהמחשבה נסדק לי הלק הוורוד המושלם שלי!!!!!!!
[/קול פוסטמי של גרופית מזילת ריר]
האם את חושבת שצריבת דיסקים זה דבר שאין לעשותו?
"אין לעשותו" זה ביטוי קשה מידי... אני מעדיפה את "לא כל כך נחמד" על
פניו... אני צורבת מחוסר ברירה - אין לי כסף לקנות. אם היה לי כסף הייתי
מעדיפה דיסקים מקוריים.
כמובן שהשורה הקודמת פונה אך ורק למוזיקה. בקשר לתוכנות ומשחקי מחשב - לא
רק שאני דוגלת בצריבה, אני גם מסרבת לקנות מקוריים. אם החברות רוצות
שאנשים יקנו דיסקים מקוריים שישקלו קודם להוריד מחיים למשהו בגדר הסביר.
ועל כך נאמר: ענרחייה לנצך!!!!!!!!!!!!!!!11
אילו דברים משונים אתה עושה מתוך שינה?
מעולם לא יצא לי לבדוק, אני נרדמת בכל פעם שאני מנסה...
אבל בחופש הגדול של שנה שעברה, התעוררתי בוקר אחד ולא מצאתי את השמיכה
שלי. חיפשתי בכל מקום - מתחת למיטה, אצל אחי, אפילו בחדר של ההורים...
וכלום. אז החלטתי לאכול ארוחת בוקר ולהמשיך לחפש אח"כ. פתחתי את המקרר כדי
לקחת חלב - ומה רואות עיני?? השמיכה שלי!
או אז נזכרתי בתמונות מטושטשות במוחי שהייתי בטוחה שהן חלק מחלום של עצמי קמה באמצע הלילה, שמה את השמיכה במקרר וחוזרת לישון.
צייני עובדה רנדומלית אודות עצמך.
אני כוססת צפורניים ולא יכולה להפסיק.
והנה בונוס בהשראה מזרובי: המילה "רנדומלי" אכן נכללת בווקבולריום שלי!
כמה זמן את כבר משתמשת באינטרנט?
אני לא זוכרת. אני מניחה שבסביבות ה5-6 שנים.
מעניין מה עשיתי לפני שהיה אינטרנט... אה כן! היו לי חיים!
מה יותר קשה, לצאת ממקלחת חמה ביום קר, או ממיטה עם שמיכת פוך בבוקר?
מובן שלצאת ממיטה עם שמיכת פוך בבוקר [בחורף. שכחתם להוסיף החורף].
אם אני הולכת להתקלח, אני אהיה חכמה מספיק כדי להדליק את התנור, כך שלצאת ממקלחת זה לא קשה בכלל.
לעומת זאת להתעורר בבוקר זה תהליך כואב בפני עצמו, שלא נדבר על ממש לקום, בעיקר כשזה בחורף.
איזו ביצה- קשה, עין, חביתה או מקושקשת?
ביצת הפתעה של אבו-קינדר.
כשרואים אותה אומרים "אההההה", כשמנערים אותה אומרים "אווווו", כשפותחים אותה אומרים "Oh my god It's a bomb!!!! Take cover!!!!"
5/4/2004
Bigor 4 - The whispering
קודם כל, סטיץ' ביקשה מחגי להגיד לי שאפרסם את מפגש הישראבלוג שלה. אז
בבקשה - ב7.4, בסנטר, עד כמה שזכור לי. לפרטים לכו לבלוג שלה. יש לינק
ברשימות שלי.
ועכשיו... ביגור. מה אומר ומה אספר? 4 ימים הזויים לגמריי של כמה מאות של
אנשים לא שפויים בדעתם הנמצאים יחד בתיכון אחד. קרו כל כך הרבה דברים שאני
לא זוכרת אפילו חצי. אבל אנסה לכתוב על מה שכן הצלחתי לזכור...
חבל שלא כל התנדבות ככה
5 וחצי בבוקר. אני מתעוררת, אחרי 3 שעות שינה. מתארגנת בסהרוריות ויוצאת
מהבית בתקווה שלא שכחתי דבר. כבר הדרך לביגור הייתה הזויה למדיי, בעיקר
בגלל שכללה מכונית אחת עם 4 רולפליירים. ראינו בדרך איזה כושי עם שלט
"משיח". אווווקיי.
הגענו לביגור. המיקום לא היה הפתעה בשבילי כי כבר הייתי בו בעבר. המקום
עדיין היה ריק למדי, מכיוון שביגור לא עתיד היה להתחיל עד עוד שעות מספר.
הלכתי לחפש משהו לעשות. עזרתי פה ושם, אבל בכלליות שרצתי בחוסר מעש.
אחרי שעה של ישיבה על הרצפה איתרתי את יאיר וצל עומדים במסדרון. רצתי
אליהם והתחחננתי "תנו לי משהו לעשות לעזאזל! אני אמורה לעזור בהקמה ומשעמם
לי!"
"הנה, תסיימי את זה!" הם אמרו, והגישו לי קופסה חצי מלאה של שוקו.
עכשיו אני יכולה להגיד ששתיתי שוקו וקיבלתי על זה את ביגור בחינם.
לבסוף, באיחור של שעה וחצי, התחילה ההרשמה. הוצבתי בתור סלקטור בדלת.
לפקודתו של ג'וני הכנסתי מכסה קטנה של אנשים בכל פעם, תוך כדי שאני מצביעה
על אנשים "אתה, אתה, אתה, אתה, ואתה - תעברו. אתה - עצור!". היה משעשע
בהחלט. אני חושבת שהרבה מהאנשים שסגרתי את הדלת שניה לפני שנכנסו לא
אוהבים אותי כ"כ עכשיו.
אחר כך ישבנו באוהל הבדואי שהיה שם בתפקיד דשא ולא עשינו הרבה.
אהה כן, תומר קנה לי את המבול של אורפנד לנד. תומר, אתה פשוט מדהים. כל כך המון תודה לך... *ככה* הרבה!
אחרי זה הלכתי עם כמה אנשים מיצורשת לשעבר לסופר, שם ישבנו על המדרגות
וסיפרנו בדיחות שואה ונאק-נאק. זקנה עברה לידנו ונעצה בנו מבט מאוד לא
סימפטי לאחר ששמעה מדוע היטלר לא הצליח כל כך בבית הספר. חזרנו למתחם
ביגור.
למה לא ישנים בביגור
כי יש דברים הרבה יותר מעניינים לעשות, כמובן!
אחרי שקרו הרבה דברים, בניהם נסיון כושל למשחק ברון, היה לילה והלכנו לישון.
אני, קטולו, לימור ויוגב פרסנו את שקי השינה שלנו, השמיכה של קטולו, וכמה
בדים, נשכבנו בערימה וניסינו להרדם. מובן שזה לא עבד, ובסוף מצאנו את
עצמינו מדברים עד 4 בבוקר על דברים כמו אסלות רדיו-אקטיביות, והפנטזיות
המיניות שלנו. התחלנו לשלב בניהן, ולבסוף מצאנו את עצמינו מעבירים אנשים
מאחד לשני. כשבשיחה הזו איכשהו השתלבו גם האסלות רדיו-אקטיביות, העדפנו
לשתוק ולהרדם. במהלך הלילה נכנס לחדר מתן וצעק ש"יש פה כיתה שלמה של אנשים
שכבר שעתים מנסים לישון!!!", זה נורא הצחיק אותנו, אז איחלנו לו לילה עוף.
אבל זה לא היה עוף רגיל. זה היה עוף מוזר.
באמת שאין לי מושג מה פשר הביטוי הזה, אבל הוא מצחיק. לפחות בזמנים הזויים כמו ביגור...
[דרך אגב, היום זה יום עוף מוזר. יום עוף מוזר שמח!].
בבוקר הקמנו את עצמנו איכשהו ועשינו דברים שנעלמו מזכרוני עד הערב. או אז, הלכנו להופעה של סיילם!
בדרך לתחנת האוטובוס שמנו לב שיש ליד ביגור "מרכז לחקר השואה" או משהו כזה. חהחהחהחהחה!
If you're not into metal, you are not my friend!
משפט זה ורבים אחרים סיפקו לנו כמות נכבדת של צחוק כשנסענו באוטובוס וזימרנו שירים מפגרים של מנאוור.
זקנים חטפו התקף לב, פק"צות צווחו והתלוננו, אנשים ברחו מהאוטובוס, אבל העיקר שאנחנו נהננו.
הגענו לתחנה המרכזית, וניסינו להבין איך מגיעים משם לבארבי. פגשנו שלוש
קבוצות של מטאליסטים ועקבנו אחריהם, אבל אף אחד לא באמת ידע איך מגיעים
והם רק הסתובבו במעגלים במרכזית. בסופו של דבר חבר של קטולו בא לקחת אותנו
והראה לנו את הדרך. אחרי חצי שעה של הליכה הגענו למועדון, נכנסנו, וזו
הייתה ההופעה המדהימה ביותר שהייתי בה איי פעם. אולי פרט לאורפנד לנד.
ואולי לא. זאב חתם לי על היד.
אבד: הקול שלי. מלילה זה ואילך לא יכלתי לדבר, רק בלחישות.
דבר שהסתבר כשימושי למדיי, מכיוון שברגע שחזרנו לביגור הותקפנו בלחישות "שששששששש!!!!", ושלטים שמודיעים על "איזור שקט".
מבצע רוח חרישית
מסתבר שהשכנים לא אהבו את הרעיון שיש 300 איש רועשים במיוחד שצועקים להם
בבניין ליד, אז הם הזמינו משטרה והתלוננו בעיריה ועשו בעיות בכלליות.
איימו לסגור לנו את ביגור!
ועכשיו - דממה! ביגור בסכנה!
הונהג משטר שקט נאצי - אסור לדבר, אסור ללכת, אסור לנשום! ההד עלול להעיר את השכנים!
בכל מקום אליו פנינו מצאנו אנשים בלבוש צבאי, מסיכות אב"ח וכו' שמתריעים
לעברינו "שששששש!!" ולא נותנים לצאת החוצה. In Bigor, no one can hear you
scream...
כאן התגלה השלב הבעייתי... לפני שהלכנו להופעה ביקשתי מנודל שיוציא את
התיק שלי משמירת חפצים. הוא לא עשה זאת, ולכן השק"ש שלי היה תקוע בתוך חדר
נעול מאחורי סוגרים. חלק מהאנשים שבאו איתי להופעה מצאו עצמם באותו מצב.
הסתובבנו מעט בבניין, מחפשים פתרון. שינה בכיתה הייתה בלתי אפשרית, כי לא
היה על מה. נשלחנו לישון באולם המג'יק בו יש מזרנים, אך כולם היו תפוסים.
בדרך ראינו המון שלטים מחתרתיים ומגניבים שנתלו ע"י כמה מחברי. בין
הגאוניים שבהם:
"במקום בו יתלו שלטים בשקט, יתלו אנשים ברעש!"
"שקט זו לא מילה גסה. סקס כן!"
"שמור על [קו חוצה]צבי הים[/קו חוצה] השקט!!!"
"החוק הראשון של ביגור הוא: לא מדברים בביגור!
החוק השני של ביגור הוא: לא מדברים בביגור!
החוק השלישי של ביגור הוא: אם זה הביגור הראשון שלך (וגם אם לא), אתה חייב לסתום!"
"מי שירעיש יסתבך עם הרשקו, ואין שום דבר מצחיק במשפט הזה"
ליד המקלחות נמצא שלט בנוסח "יהודונים יקרים, נא לכבות את הגז ביציאה מהמקלחות".
והטוב מכולם: "אם לא תהיו בשקט, יהיו עוד שלטים!"
אכן, ביגור 4 - היה שששששששואה!
לבסוף בעזרת האישיות המקסימה שלי שיכנעתי את שי, אחד מקציני הס"ס שבמקרה
חברצ'לי גם, שיתן לנו לצאת לאוהל הבדואי ולישון על המזרנים בתנאי שנסתום
את הפה. היינו שם אני, האנס, עמית, אדם וקאוץ'. מצאנו שלושה מזרנים ואיזה
בד בלתי מזוהה בתור שמיכה.
המצב: חמישה אנשים. שלושה מזרנים. שמיכה אחת.
אחרי שרבנו על הסמיכה ולא הצלחנו להרדם המון זמן, הגיע גם שי והצטרף
אלינו. כל כמה דקות עבר פטרול של משמר השקט ואנחנו העמדנו פני ישנים. כשהם
עברו המשכנו לדבר, כי לישון היה לא סביר. לפתע גילינו שאחד המזרנים נעלם.
מישהו גנב אותו כשלא שמנו לב!
המצב: שישה אנשים. שני מזרנים. שמיכה אחת. בעקבות הלילה הזה כונה הכנס "ביגור 4: הקרב על השמיכה".
לישון לא ישנתי הרבה באותו הלילה, ובבוקר כשנפתח חדר התיקים הוצאתי את
התיק שלי והחלפתי סוף סוף את הבגדים המזוהמים ספוגי הזיעה של עשרות אנשים
מההופעה לבגדים מעט פחות מזוהמים וספוגי זיעה.
אני רוצה לשחק וויטצ'פל בלו
ושוב, פער בזכרון... הדבר הבא שאני זוכרת הוא שישבתי עם יוני על ספסל ודיבתי איתו על משהו לא ברור, ואז נרדמתי.
התעוררתי 10 דקות אחר כך והלכתי לחפש מישהו שיחליף אותי במשחק שהיה לי
בסבב הקרוב - וויטצ'פל בלו של איה שחם. פשוט לא הייתי במצב למשחק: גם לא
היה לי קול וגם הייתי על סף התמוטטות והרדמות ספונטנית. עמית הסכימה לשחק
במקומי, וקבענו שאתקשר אליה כדי להזכיר לה. ב4 התקשרתי אליה והפלאפון שלה
היה סגור. דבר זה אילץ אותי בסופו של דבר ללכת למשחק בעצמי, וגאד כמה
שהייתי מפגרת שכמעט ויתרתי עליו!
זה היה המשחק המדהים ביותר בחיי, ללא ספק!
אפילו ששיחקתי את הדמות הכי פחות מעניינת, כי הייתי חייבת מישהו שלא מדבר
הרבה. אפילו שכמעט לא עשיתי שום דבר חוץ מלעקוב אחרי השאר כי הייתי עייפה
מכדי לחשוב כמו שצריך. למרות הכל, זה היה פאקינג מדהים ברמות שאי אפשר
לתאר.
אחרי המשחק [שאגב הייתה זו ההרצה ה23 שלו. קונספירציה מישהו??] הסתובבתי
ברחבי ביגור ומלמלתי לעצמי. המשחק הכניס אותי למצב מתקדם של שוק רגשי,
כנראה.
ועכשיו מובן למה ג'וני כתב עליו שיר.
"הוא אמר פות!!"
שעה אחרי סיום הסבב, התחיל שוב מבצע
"רוח חרישית". הנוהל כמו בפעם הקודמת, רק שהפעם לא היו שלטים מכיוון שכולם
היו בהופעה של יוני בלוך. ניסו לגייס אותי לצבא השקט, אבל ברחתי מהתדרוך 5
דקות אחרי שנכנסתי לחדר. "המטרה שלנו היא לרכז את כולם בתוך הבניין" - צר
לי אבל גם לנאציזם שלי יש גבולות!
אחר כך ישבנו, אני וכמה אנשים, ליד חדר צוות שהיווה את ההאד קווטרז של רוח חרישית, ושילחנו "ששששששש" לכל עבר.
שעתיים אח"כ באה מישהו והכניס אותנו לאירוע הטריוויה כדי שנפסיק להרעיש שם. היה משעשע להחריד לראות את פליי מצטט את ספר מו"ד.
אחת השאלות הייתה קשורה במסרטט המפות. ברגע שנאמרה המילה "מפות", פרץ אורן כרמי שישב לפני בצחוק: "הוא אמר פות! הוא אמר פות!!!"
"כמה משעשע!" אמרתי, "אנחנו משלטים על צוות ביגור!"
"אבל את יודעת מה הכי טוב?", הוא אמר, "שאת יודעת למה לצפות!!!"
אכן, תמונות קשות. מגניב הבחור הזה.
אבל החלק הבאמת טוב היה בית משפט למ"ת. אורן חנקין תבע את אורן כרמי. משהו
שקשור לדמויות. [הם משחקים קבוע עם איה שחם. בני זונות ברי מזל]. לא
זוכרת, אוף, סתמו.
ציטוט נבחר: "מר כרמי, האם הפסקת כבר להכות את אישתך? ענה לי בכן או לא!" - שאלה מכשילה, מישהו?
נאצי או לא נאצי?
איכשהו מצאתי את עצמי בבוקר בשק"ש על הרצפה של כיתת הקומונה, אין לי מושג איך הגעתי לשם ומה קרה קודם.
מאגנה העיר את כולנו תוך כדי הטחת אשכיו הסינטיים באנשים. אחלה דרך לקום בבוקר.
התארגתי והלכתי להסתובב איפשהו.
מתישהו ליוויתי את אלי לשרותים, ובדרכנו לשם שמתי לב שהתמונה של הבחורה שהייתה על הקיר נראית שונה ממה שהייתה קודם...
פלשבאק
אני ודיקי הלכנו לנו לחפש איך עולים על הגג של ביגור [כמובן, ברגע שאתה
מגיע למקום חדש הדבר הראשון שאתה עושה הוא לבדוק איך עולים על הגג].
"היי דיקי! תראה את התמונה הזו! היא מתכופפת בתנוחה מאוד... לא קונבנציונלית..."
"צריכים להוסיף פה כתמים לבנים."
"בעיקר כאלה שינזלו מהשיער שלה"
סוף פלאשבאק
לעזאזל, אני בטוחה שצלב הקרס הענקי הזה לא היה כאן קודם.
אבוי. מישהו ריסס צלב קרס מוזהב ענקי על הקיר.
זה בטח יעשה לג'וני בעיות...
שוקולית'!!! וואארררגגג!!!
לאחר מכן חזרנו לאוהל הבדואי, ואז תקפה אתי התקפת רעב חזקה במיוחד ונזכרתי
שלא אכלתי המון זמן. התקפלתי על הרצפה ועשיתי קולות של שטיח. גיליתי שהמצב
הזה גורם לבחילה להעלם אז נשארתי שם כשעה.
לא הרבה אח"כ גילינו שלקומונה נשאר המון אוכל שילך לטמיון אם לא נאכל אותו, אז אכלנו הרבה. אוף, קטולו לא יכל לחשוב על זה לפני שכמעט מתתי מרעב?!
אחרי שסיימנו את כל השימורים, הלחם והשוקולד, נשארה רק קופסה של שוקולית. אבל לא היה חלב...
אז כמה אנשים, בהנהגת קטולו, התחילו לאכול את האבקה. אני סרבתי, כי פעם אני וחברים שלי היינו אוכלים שוקו ויש לי טראומות מאז.
בכל מקרה, כל העניין היה ממש מצחיק, בעיקר כשהם נתנו לאנשים אחרים כמות
גדולה בלי הכנה מראש והם נחנקו, ואח"כ הם התחילו להסניף את השוקו עם קשיות.
זה נגמר בכך שחבורה של כ8 אנשים עמדה מסביב לקופסאת שוקו וסגדה לה. התחלנו
לשיר שירי מנוואר והחלפנו את כל הMETAL והSTEEL בדברים כמו שוקו ושוקולית.
ואז הקמנו להקה בשם שוקולית'... הייל!
הלכנו לצייר את הלוגו שלה בספר האורחים של ביגור, והוספנו הוראות שימוש [א
- הכנס קשית לפחית. ב - הכנס צידה השני של הקשית לנחיר וסתום נחיר שני. ג
- שאף. בתאבון!].
אחר כך ישבנו וכתבנו א-ב ביגור. יצא משעשע להחריד, רק שין לי פה את הדף
ואני לא זוכרת [כמה מפתיע]. אולי יום אחד אגלה אצל מי זה ואכתוב אותו
כאן...
מבצע הרעש לשכן
הגיע טקס הסיום של ביגור. הוא היה אמור להתקיים במגרש בחצר, אך לפתע התחיל
לרדת המון גשם. העברנו את הכל לאולם המג'יק, ואז נפל החשמל באולם. כנראה
שמישהו לא רוצה שג'וני ישיר.
לבסוף התקיים הטקס באודיטוריום והיה משעשע. גבעת הגובלינים שולת!!!1
כשנגמר טקס הסיום, יצאו המתנדבים הנועזים של צוות פירוק למבצע "חלף עם
הרוח" - החזרת ביגור למצב של בית ספר תיכון. במקביל התקיים המבצע המחתרתי
"הרעש לשכן" - ע"ע ביגור נגמר ולא אכפת לנו יותר משעות השינה שלכם נבלות!
אתם לא יכולים להעיף אותנו מביגור כי אנחנו הולכים בין כה וכה!!!
מוהאהאהא! נקמה מתוקה!
ולא רק שהרעשנו כאילו אין מחר - ובאמת לא היה - אלא גם שהשארנו להם ערמת
זבל ענקית מתחת לבניין. ברצינות, הזבל שהוצאנו מביגור תפס יותר נפח
מהבניין עצמו!
משנגמר מבצע "חלף עם הרוח", הלכנו רוב האנשים הבייתה ונשארנו בקלעי רק
אני, תומר, אורי, שי, דורון העמותאי, בוריס, אלירז וניב. שלושת האחרונים
הלכו לישון, ואנחנו נשארנו ערים בטענה שעדיך לא לישון מאשר לישון שעתיים
ואז להיות עייפים יותר.
היינו חמישה בני נוער [פרט לדורון אבל לא חשוב, נתעלם] נעולים בתיכון באמצע הלילה... רגע! יש סרטי אימה שהולכים ככה!
ואז התחילו החריקות, הדלתות שנפתחות ונסגרות למרות שאין רוח, והצעדים...
הו, הצעדים... אנשים התחילו להכניס את עצמם לסרטים על רוצחים סדרתיים
ודברים, היה פשוט קורע מצחוק. בילינו את השעתיים הבאות בנסיון להפחיד אחד
את השני עד כדי כך שכולם באמת התחילו לפחד. חוץ ממני, אני סתם שועשעתי
עמוקות.
תומר לקח חרב לארפ להגנה עצמית ואמר "אני היחיד כאן עם הכשרה קרבית!". ואז החרב עפה לו מהיד.
אההמ, כן. הכשרה קרבית, מה שתגיד :)
לבסוף הגיע הבוקר, ובעצב רב עזבנו את ביגור.
היה כואב, היה מיאש, היה מעייף, היה מרעיב, היה מפחיד, היה מצחיק, היה שקט, היה הזוי, היה מוזר, היה שקט כבר אמרתי?
אבל הכי חשוב, היה כיף. והרבה ממנו.
תודה לכל האנשים הנהדרים שעשו את ביגור למה שהוא, גם אלה מופיעים בפוסט וגם אלה שלא.
תודה ליניב שקנה לי נקנקיה אי שם ביום השני ושכחתי לכתוב את זה בפוסט.
תודה לעוף מוזר על זה שהוא לא עוף רגיל.
תמונות יבואו מתישהו. כשזה יקרה אני אעשה פוסט תמונות שיכלול תמונות מביגור ומהשבוע שלפני.
אה כן, קורט קוביין מת לפני 10 שנים. RIP.
13/4/2004
ספונטניפארק - הפיגור.
Let me rest in peace...
היה זה בוקר יום שישי רגיל למדיי [אמצע הלילה של יום חמישי], כשתמרי
התקשרה אלי ואמרה לי שהיא בירושלים בביתו של אורי, המתקרא בבלוג זה
"אוריין", ואני נדרשת להביא את עצמי למקום, ולהודיע על ההתאספות לאנשים
נוספים.
אני אך הנהנתי והלכתי לישון. לא שלהנהן עזר במיוחד כי זו הייתה שיחת טלפון.
בצהרי היום התעוררתי ונזכרתי ששוב הסכמתי לגרור את עצמי לאנשהו במקום לנוח
בבית כמו שניסיתי ללא הצלחה לעשות כל החופש הארור, והתחלתי לשכנע אנשים
להגיע לביתו של אוריין. ההישג הכי מרשים שלי היה דולף וחן, שגרים בחדירה
ופרדס חנה בהתאמה.
ב6 וחצי בערב לקח אותי אבי לביתו של אוריין, ושניה לאחר שירדתי מהרכב
הודיעו לי דולף וחן שהגיעו לירושלים. אני ואוריין הלכנו להביא אותם מהתחנה
המרכזית.
כשהגענו התגלה מולי דולף, עם צפורניים צבועות בכתום-מזעזע, נעלי צבא
מאאאגניבות עם ברזלים, שלייקס וחולצה קרועה עם סיכות ביטחון. חן הייתה סתם
חן ["מה זה כל הכתום הזה?? למה אין לך שחור?? איזו מן פריקונית את?!"].
תגובתו הראשונית של אוריין לדולף הייתה "תתלבש! ההורים שלי בבית!".
הגענו לנו לביתו של אוריין, ובדרך גם אמרנו לדור ולאורי להגיע, תוך הדגשה
שהם צריכים להביא אציטון, כי "יש לנו משהו כתום וביזארי שאנחנו צריכים
למחוק". הכוונה הייתה כמובן ללק על הצפורניים של דולף.
ישבנו זמן מה ושיחקנו משחקי פלאש מטופשים, ואז התקשרו דור(צ) ואקס ואמרו
שגם הם הגיעו. יצאנו, אוריין ואני, להביא אותם, ודולף ותמרי ביקשו מאיתנו
שנקנה להם חבילת סיגריות.
כשהגענו לתחנה המרכזית גילינו שאין חנות פתוחה בקרבת מקום.
הפיגור מתחיל
"שיט. החנות הכי קרובה זה הדראג סטור ליד כיכר ציון, וזה חצי שעה הליכה לכל כיוון... נלך?"
"יאללה".
אז הלכנו.
10 דקות אחרי זה הבנו כמה אנחנו טיפשים, אבל המשכנו ללכת.
ראינו המון דברים מוזרים בדרך, כמו אקווריום ועציץ בתוך ביתן של מפעל
הפיס, כשלאקס יהיה מחשב הוא יעלה את התמונה. בנוסף שמתי לב לפתע כמה רבות
הן חנויות הנעלים בעיר... זה כנראה בגלל שיש כל כך הרבה יהודים מיותרים,
והמושג "נעלי ילדים" קיבל משמעות חדשה לפתע.
הלכנו והלכנו והלכנו ולבסוף הגענו. קנינו חבילת פרסידנט והלכנו חזרה.
אחרי 20 דקות הליכה זה הכה בי...
"אתם מבינים כמה זה מפגר? הנה אנחנו, 4 אנשים שאף אחד מהם לא מעשן, הולכים
ברגל במשך שעה כדי לקנות חבילת סיגריות אחת, ועוד פרסידנט!"
זהו זה, אני בחיים לא קונה להם סיגריות יותר!
בדרך הם התקשרו אלינו וביקשו שנקנה גם קולה, "טוב שנזכרתם", ענינו להם, והמשכנו בדרכנו.
לבסוף הגענו לביתו של אוריין, ומיד התנפלנו על המזון שמילא את המטבח שלו.
אכלנו לשובע בזמן שדולף, חן, תמרי ואקס צופים להם בסרטי זימה של גמדים במחשב של אוריין, ואז חזרנו והצטרפנו אליהם. הו, החולניות.
ואז זה התחיל...
הפיגור מכה שנית
"אני רוצה קולה."
"גם אני."
"כולנו. מאוד."
"למי יש כוח ללכת לכיכר לקנות?"
"....."
"אז מה עושים?"
ואז מישהו הציע את הרעיון הכי מטומטם שאפשר היה לחשוב עליו.
"בואו נזמין פיצה! זה בא עם קולה..."
זה נראה כמו רעיון נהדר ב2 בלילה.
מאחר שזה בטח יראה מוזר אם נתקשר לפיצה ונשאיר הזמנה בנוסח "אנחנו רוצים
בבקשה פיצה בינונית, בלי תוספות, אבל שתהיה גם בלי גבינה, ובלי בצק ובלי
רוטב. זה בא עם קולה כן?", החלטנו להזמין פיצה ולאכול גם אותה איכשהו.
דולף התקשר לדומינוס, אבל מסתבר שהם סגורים בשעה כזו. ["מה זאת אומרת סגורים?! תפתחו מיד! יש אנשים רעבים בירושלים!"]
בסופו של דבר הזמנו בצ'יליז, וכעבור זמן לא רב הגיעה הקולה המיוחלת.
לאחר שהשקטנו את הדחף שלנו, ישבנו ובהינו בVH1. היו שם כל מיני הומואים
וכאלה. אחר כך ראינו Hair, הייל! כשזה נגמר צפינו באנימה על רובוטית
שיודעת להגיד רק Chii וזה היה הזוי, ובגלל שהייתי עייפה מכדי להתרכז
בסרט ולקרוא את הכתוביות בו זמנית, הלכתי לחפש מקום לישון. חן ודור גררו
אותי איכשהו למזרן שלהם ובזה נגזלה ממני כל אפשרות לשינה.
זמן מה אחרי שכובו האורות, נשמעה הקריאה הנדהמת "חבורת שרמוטות!", וזה היה מצחיק.
פיגור3 [היי, זה כמו ביגור רק עם פ']
הגיע הבוקר, ואיתו הטמטום הגואה מחדש. [אגב, במהלך הלילה אקס נסע הבייתה, ואילן הגיע ואז נסע הבייתה בבוקר]
מישהו הציע נסיעה ללונה פארק, וגם זה נראה ב10 בבוקר אחרי לילה חסר שינה
כרעיון טוב וכולם פרט לדור נענו מיד. דור שוכנע לאחר זמן מה גם הוא.
התכנית הייתה תפיסת מונית שירות לת"א וללונה פארק, ושם להשיג מספיק כסף
לכרטיסים לכולם בעזרת מגביות. ואז הבנתי שאם אני אבקש כסף ללונה פארק מאבי
הוא יתן לי, כי זה ישמח אותו שפתאום אני עושה דברים של אנשים נורמלים.
בנוסף התברר שלכולם חוץ מלדולף ולתמרי יש כסף לעצמם, כך שהיינו צריכים רק
170 ש"ח ממגביות.
בזמן שחיכינו לאורי ולאבא שלי שיגיע עם הכסף, הקמנו קולקטיב שהיה מורכב מתמרי, דולף, חן ואנוכי, ומנינו את האנשים שהקולקטיב עשה.
מסקנה: הקולקטיב שרמוטה.
אבל הכל היה כאין וכאפס לעומת העובדה שהקולקטיב עשה את ענבל פרלמוטר בכבודה ובעצמה.
כשהגיע אורי התחיל להיות ממש בלאגן בביתו של אוריין המסכן, וזה יחד עם
העובדה שהוריו חזרו הבייתה היה דיי רע, אבל למזלו אבא שלי בדיוק הגיע,
והחבורה העליזה הסתלקה לה. אני חושבת שאוריין חי, אז אל תדאגו.
כשהתחלנו ללכת לכיוון מוניות השירות, נזכרתי שהטרמפיאדה לת"א קרובה נורא
והוחלט שנתפוס טרמפים לת"א כדי להקטין את כמות המגביות שנאלץ לעשות.
התפצלנו לשתי קבוצות: אורי, חן ודור הלכו לתפוס טרמפים למעלה [מאוחר יותר
התברר שהם פשוט הלכו למוניות השירות, חבורת הזונות], ואילו אני, תמרי
ודולף הלכנו לטרמפיאדה הגדולה.
פיתחנו שם שיחה עם כמה ערסוואטים מטופשים שניסו לשכנע אותנו לפרוץ לרכב
זר, ולבסוף עצר לנו טנדר חשוד למדיי. עלינו עליו, ומיד דולף ותמרי התחילו
להכנס ללחץ. הודעות פלאפון מבוהלות בנוסח "הצילו, הם ערבים, אנחנו הולכים
למות!" הועברו בניהם, ואילו אני מצאתי את המצב למשעשע קלות.
בעיקר כשהתברר שהנהג וחברו לא היו כלל ערבים אלא טורקים.
במהרה הגענו לתחנה המרכזית, שם הלכנו לאיבוד בארץ התאילנדים, אך לבסוף
הגענו למעוז האדם הלבן ותפסנו מונית עם איזה נהג פראייר ללונה פארק.
בשלב הזה אורי, דור וחן התחילו לעשות בעיות ולדחות את ההגעה שלהם.
בסופו של דבר הם לא הגיעו כלל מסיבות כאלה ואחרות, ואנחנו שלושתנו נתקענו בלי עזרה.
אך אל חשש!
כישורי המיגבוט שלנו יכולים להתגבר על כל בעיה! ותוך זמן קצר של הסתובבות
בגני התערוכה הרווחנו מספיק כסף בשביל הכרטיסים של דולף ותמרי.
מישהו נתן לתמרי פאקינג שטר של 50 ש"ח - זה מביס את ה37 שלך ושל שפנדי, הא דאת'?!
סך הכל העניין עבר חלק, אם להתעלם מהאנשים שזרקו עלינו אוכל, מהאנשים
שהטיפו לי ולדולף מוסר וניסו לשכנע אותנו להתקשר להורים שלנו, מהאנשים
שחשבו שהם ממש חכמים וזרקו הערות ציניות ו... לא מצחיקות, ומכנס של
אילמים/חרשים שכמעט וביקשנו מהם כמה שקלים לפני ששמנו לב לתנועות היידים
המשונות שלהם.
טרור!
כשהיה לנו מספיק כסף נכנסנו בשמחה ובששון ללונה פארק, נחושים בדעתנו לעלות על כל מתקן ומתקן לפחות 3 פעמים.
[ואז הייתה לי בחילה אז רק תמרי ודולף עשו את זה]
על האנקונדה עלינו באומץ פעמיים, תוך קריאות "אההה! הפות שלי ברח!", ועל
הדבר העגול המקפץ והמוזר נהננו משירת הטיים וורפ ושירי בילויים בקולי
קולות.
לאחר הפעם הראשונה שעלינו על רכבת השדים, החלטנו אני ודולף שלפני שאנחנו
עוזבים את הלונה פארק אנחנו נעלה עליה שוב ואז נעשה את הגרוע מכל - נרד באמצע.
בינתים תמרי הלכה לשרותים, ואני ודולף התלוונו אליה. דולף גרר בהלה ותגובות נזעמות לפני שהבנו שאלו בעצם שירותי הנשים.
"זה בסדר", הוא אמר, "אני יותר אישה מכולכם כאן!"
"מה זה?!" שאלו הפרחות, "אתה מאופר??"
"כן, הניתוח עוד שלושה חודשים..." אמר דולף במבט מושפל.
ועכשיו ישנו איי שם בעולם עדר פרחות שבטוח שבעוד שלושה חודשים יהפוך הג'ינג'י החביב שלנו לג'ינג'ית חביבה.
הזמן עבר לו, איבדנו את דרכינו במבוך המראות, ולבסוף הגיע הזמן לבצע את
תכניתנו הזדונית... עלינו על הקרון האחרון של רכבת השדים, ובאמצע הנסיעה
פשוט קפצנו לנו למטה.
"עכשיו נקווה שהם לא ישימו לב ונוכל להפחיד ילדים קטנים!"
עמדנו לנו בחושך, ולפתע נדלקו כל האורות. שיט.
"אההה! נפל לי הארנק אז ירדתי להביא אותו כי לא רציתי לעצור את כל המתקן!" המציא דולף תירוץ מהיר.
הם לקחו אותנו והוציאו אותנו. וזהו.
"מה?! אנחנו במקומכם היינו מעיפים אותנו מהלונה פארק!" צעקנו לעברם בזעם, אבל הם לא הקשיבו.
ובכן, אם לא נוכל לעזוב את הלונה פארק בכבוד נוכל לפחות למצוא משהו לאכול.
ואז התגלה בארנקה של תמרי שטר חדש ונוצץ של כסף שלא היה אמור להיות שם! קנינו צ'יפס וקולה והשמחה הייתה גדולה.
ואז התקשר אבא שלי והציע לבוא לקחת אותי לירושלים. הוא אף הסכים להקפיץ את
דולף ותמרי לתחנה המרכזית ולאסוף משם את אורי. מה קרה לו שהוא נהיה נחמד
פתאום??
וכך היה.
[תגובת אמא לדולף" "איזה נחמד הילד הג'ינג'י". WTF??]
______________________________
חהחהחה. איזה פריקונים היינו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
