את יודעת, נפרטיטי, בכל פעם שאת תוקפת אותי כך, אני יודעת שבמומייך ובמומיותייך הנך פוסלת ולפיכך אני מוחלת לך, שכן חולשותייך עושות אותך אפילו יותר ברת אהבה לדידי. אני לא רוצה לריב איתך, אני מעוניינת בדיאלוג מהסוג הנדיר ההוא, כזה שסך תועלתו עולה על סכום מילותיו. צודקת את שיש בי כעס וגם חוסר אהבה וכן, אפילו קורטוב של עלבון ממהלכים מסוימים שננקטו, אבל את טועה בכך שאת תולה את השתיקה שלי בכוונות נסתרות או גלויות של נקמנות, עצמית או אחרת, מה גם שלא לעד אני חותמת את שפתיי ולכן שתיקתי היא אך ורק ניסיון לשקול את כל הצדדים והרבדים של התחושות המגוונות שמרכיבות את הסיטואציה.
דבר נוסף שרציתי להדגיש הוא, שיש להפריד בין תחושת השותפות לפשע בקמפיין התעמולה שמומחז לתועלת מפלגה שאינני חברה בה ולעולם לא אהיה, לבין התסכול על כך שהמשכם של יחסים מסוימים, מותנה בשתיקתה של האמת הזועקת מבפנים. תביני, טיטי, אני נדה פה כמטוטלת בין ההרגשה שאני מעין לני רייפנשטאל, לבין החשד העצמי שאני לא יודעת להיות אחות וחברה אמיתית.
אֵת הצרימה הראשונה אני מעדנת בעזרת ההבנה שמפלגת שלטון היא ככלות הכל מנגנון שיש להרכין ראש בפניו, כי עדיין יש פיות שצריך להאכיל ומכונה שאמורים להתברג לתוכה ואילו את הדילמה השנייה אני מלטפת ומרגיעה בעזרת חוק התרת שני סוגי הרמייה שאת כבר ציינת שם למטה, שכן אין בהגיגיי מאומה בכדי לתרום למסע החתחתים שהנו בחירה של הזולת ואכן יש אמיתות שאסור בכל לשון של איסור להגיד, לפחות נכון לרגע זה, גם כי אין בהן טעם וגם מאחר שככלות הכל, כמו תמיד, מדובר באמת שהנה סובייקטיבית, זמנית ולא מוחלטת, הרי הנצח לא קופא על שמריו והופך את התחושות הללו לקרחון צף ואלמותי, אני פשוט חייבת לגייס קודם לכן את הסנהדרין הפנימי, בטרם שאפנה ליקום החיצוני לומר לו: אתה כך ואתה כך ואני חשה באופן כזה או אחר.
אני מיקרוקוסמוס, נפרטיטי יפתי ובתוכי אני מכילה את כל הקולות ששוהים מבחוץ אלי, כמו גם את כל הניואנסים של היחסים ושל הדיאלוגים שהתקיימו ויתקיימו אי פעם ואת מרקם ההיסטוריה האנושית כולה בכבודה ובעצמה, בגלל זה אני נוטה לדבר בראש ובראשונה קודם כל עם עצמי. וודאי תאמרי עלי שחולת גאווה אנוכי. אז תאמרי. את לא תהיי הראשונה שטוענת כך. ואכן ההיבריס שלי הנו התאום הסיאמי ושאר בשרי היקר והמוכר לי ביותר, ואילו אני מעולם לא התחייבתי בפרהסיה שאין דוגלים בנפוטיזם ברחבי ממלכתי.
את חושבת שאני קשת עורף? יכול להיות שאת צודקת. אני אכן נאחזת בציפורניים באי אלו דברים, אבל זה רק מחמת שכל המאפיינים הנורמאליים שמעצבים אישיות, מהסוג שניתן לנופף בה מראשו של תורן מורם, למען יראו ויזהו אותה שאר השבטים, הם כה חמקניים עבורי. מה חמקניים? למה להמעיט? אני - אין לי אישיות! אני קמה בבוקר ולא יודעת מי אני, לא בטוחה אף פעם אם ההיא שהלכה לישון אתמול, היא זאת שמתעוררת כעת. עכשיו את מבינה למה אני נאחזת בציפורניים בקמצוץ שניתן להיאחז בו? מדובר בהישרדות אם כן, התוכלי לזלזל כך במצווה האדירה מכל - בציווי להתקיים?
"כי ביום ההוא ימאסון איש אלילי כספו ואלילי זהבו אשר עשו לכם ידיכם חטא. ולא תשעינה עיני רואים ואוזני שומעים תקשבנה. ולבב נמהרים יבין לדעת ולשון עילגים תמהר לדבר צחות. לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע. כי נבל נבלה ידבר וליבו יעשה אוון לעשות חונף...וכליי, כליו רעים, הוא זימות ייעץ לחבל עניים באמרי שקר ובדבר אביון משפט. ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום" התנבא ישעיהו ואני, חפצה לקוות לכינונו של בית גידול מתוקן, כמובטח, כי אפילו אם נשליך את הגיגיי הנביאים לסל המחזור של הזיות הגדלוּת הדתיות, היכן שלכל הדעות לשם הם שייכים, עדיין יהדהדו בי לעולמי עולמים דבריו של סופר-מן ללוייס ליין על כך שהרוצח השקט של בני האדם הוא לאו דווקא המחסור במזון או במשקה ואפילו לא החסך באהבה, אלא יותר מכל הוא הישימון או יער העד של חוסר התקווה.
והנה אני כאן, טיטי אהובתי, מלאת תקווה ואופטימיות, מהגגת מילים שאיש לא יבין, מילים שלי אל עצמי, בהם אני גם שואלת וגם עונה, גם מאשימה וגם מעניקה חנינה, מילים ששייכות לדיבור שהיה אמור להתרחש בעולם שם בחוץ, זה המציאותי ולא הווירטואלי, אבל הדיבור הזה כאן נוסך בי עוצמה וסלחנות, בשעה שהוא מזרים בי את האמונה ואת התקווה (שאולי את תכריזי כי הן מעט נאיביות) שאם אני מסוגלת לשוחח עם עצמי בהקשבה, באמפתיה ובסבלנות, לא ייתכן שלא אוכל לדבר כך עם כל אדם שאחפוץ לדבר איתו, הלא כן, נפרטיטי מלכתי?
(שני הפוסטים האלו הם דרכי המוזרה, אחותי, לנסות לחצות את הרוביקון של כל הדברים שלא נאמרו ולא ייאמרו, לפחות לעת עתה, בינך לביני, כדי שאוכל להותיר אותו שוצף וגועש הרחק מאחורי).
ועכשיו אולי יהיה אפשרי לחזור ולתקשר עם העולם באופן שנחווה גם כקומוניקטיבי עבור כל הצדדים. הלוואי... וסליחה עמכם, קוראיי האומללים. אומנם התגעגעתי אליכם רבות, אבל איזו מין דרך בחרתי להראות לכם את געגועיי, בכך שהכנסתי אותכם בדחיפה אכזרית הישר לתוך עין הסערה החשוכה של מערבולות התודעה שלי, זונה שכמותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
