רוקדת עם מילים

אבל לא כאן!

לפני כשבועיים בערך, הכרתי בחור, נקרא לו שרון לצורך הסיפור. את שרון פגשתי בזמן שהייתי בעבודה, מקום שבו מלכתחילה אני תמיד מרגישה כאילו הופשטו ממני כל האיכויות המפוארות שבהן אני יותר גאה להתהדר, מה שכנראה נותן בהכרח נקודת זינוק בעלת יתרון לכל מי שאכן מצליח להבחין בי שם, ככה ערומה מכל מחלצותיי. שרון אכן הבחין בי בגדול וניצוץ גדול נראה בעיניו. גם הוא מצא חן בעיני ויצא שבמשך שבוע היינו משוחחים המון בטלפון, שיחות של פלרטוט מענג מהול בגירוי האינטלקט. ומה עוד אפשר לבקש?

הוא היה מתקשר אלי לעבודה כ-5-6 פעמים ביום ושיחותינו היו נקטעות כל הזמן בשל מטלות שהיה עלי לבצע במסגרת תפקידי, מה ששזר בינינו חוט של ציפייה מתמדת וארומה בעלת ניחוח כבד ומתקתק של עוד, טעם אשר מעולם לא הזיק לליבידו של אף אחד. וכך יצא שהייתי מפסיקה את השיחות עם ההבטחה לחזור אליו תיכף, אלא שאף פעם לא הייתי מספיקה כי הוא היה מתקשר שוב עוד לפניי.

כעבור כשבוע (כן נו, אני קצת איטית) אמרתי לו שאני אתקשר אליו בערב, שכן אז נוכל לדבר ללא הפרעה. תשובתו הייתה שאם הוא יענה לי בקצרה, הוא מבקש ממני שלא להיעלב, כי זה בסך הכל סימן שהוא עם לקוח חשוב וכו'. אומנם האמירה הזאת שלו נשמעה לי מעט מוזרה (וכי למה שאיעלב? מה, אני לא אומרת לו כל הזמן שאני חייבת להפסיק את השיחה מאחר שיש לי עבודה? האם הוא רומז שהוא נעלב בכל פעם שאני עושה כך?), אבל ייחסתי זאת לעודף התחשבות מצדו ו/או לחוסר ההיכרות שלו איתי שגורמת לו אינטואיטיבית לנהוג בי בעדינות יתר.

באותו הערב התקשרתי אליו ואכן נעניתי בנוהל מקוצר של מלמול עסוק. יותר לא התקשרתי אליו, אך יחד עם זאת לא ממש שאלתי את עצמי למה אני לא חפצה לנסות להתקשר מאוחר יותר, או ביום שאחרי או בזה שאחריו. פשוט כך נהגתי והדחקתי את כל מה שלא הסתדר לי בכל הסיפור. מנגנון הטיפול בדיסונאנסים קוגניטיביים שלי, הוא כנראה מהיותר משובחים (מתוצרת גרמניה. איך לא?) למחרת הכל חזר לקדמותו. הוא המשיך להתקשר אלי פעמים רבות במשך היום ואפילו קפץ לבקר אותי בעבודה. היו לנו שיחות מאוד זורמות ונעימות והוא התחיל לשרבב אליהן את האמירה שהוא הולך ומתאהב בי. אני הייתי מעט יותר מאופקת, שלא כהרגלי, בעיקר בגלל אותו זמזום טורדני שהמהם הרחק במחשכי תת ההכרה שלי, אך יחד עם זאת בהחלט פתחתי את לבבי לפניו ואף על פי כן לא התקשרתי אליו יותר. רק הוא היה מתקשר אלי ורק בשעות הבוקר.

לאחר כשלושה ימים נוספים, ככה סתם, אאוט אוף ד'ה בלו, חלמתי בלילה שאני אומרת לו: "שרון, אתה יודע שאתה נשוי?" ואז התעוררתי וידעתי שזה נכון. ופה אני חייבת לעצור לרגע את שטף הסיפור על מנת להצדיע שנייה לפלאי תת המודע הגאון, שיודע דברים אפילו לפני שאני מנסחת אותם לכדי מחשבה.

מיד כשהגעתי באותו הבוקר למשרד שלי, עוד בטרם שהחלטתי מה לעשות עם הידיעה הזאת שנפלה עלי בחלומי, התקשר אלי שרון כהרגלו ושאל אותי בקולו החם והלבבי מה שלומי. עניתי לו בקצרה ששלומי מצוין ושהוא נשוי. הייתה שתיקה ויכולתי לחוש שהוא נחנק מעט מן העבר השני של הקו, אבל מיד הוא התעשת וחשף את אסטרטגיית ההגנה המופלאה שלו, בה הוא טען שלזכותו ייאמר כי הוא אף פעם לא שיקר לי, מאחר שהנושא פשוט מעולם לא עלה. כלפי חוץ נתתי לו להמשיך להרגיש טוב עם עצמו, יותר מהכל כנראה מתוך חמלה טהורה ותו לא, אולם בלבי חשבתי: "בולשיט במיץ גרביים". אמרתי לו שאני לא כועסת (שקר! ועוד איך כעסתי, אבל בשלב זה בעיקר על עצמי, שכן לא ראיתי בו יותר פרטנר לאיזשהו דיאלוג איתי), אבל שיחד עם זאת אני גם לא מעוניינת וכך דעכה לה השיחה אט אט.

מאוחר יותר הוא התקשר שוב וגם הופיע פתאום בדלת משרדי ("כי הוא עבר במקרה בסביבה"), אבל כאשר אמרתי לו, עדיין בנחמדות הבלתי נסבלת של ההוויה שלי, שאשמח להישאר ידידה שלו, נבע ממנו פתאום אשד של גוונים שטרם הספקתי להיתקל בהם קודם לכן. הוא כעס וסינן בקול שלא יכולתי להתעלם מעקבות השנאה שבעבעו בינות לטונים ולמקצבים שלו: "הו", הוא אמר, "הנה זה מתחיל, מלחמת המינים. 'נישאר ידידים' זאת טקטיקה מוכרת וידועה לשחיקת האוייב, אותה אני מכיר היטב". עכשיו, יכול להיות שאם הוא לא היה שקרן ונשוי, בשלב זה עוד הייתי טורחת, בשם הסקרנות האישית והאנושית, לברר מה עומד מאחורי המשפט הזה ואולם במסגרת המצב שנוצר יצא שרק פקחתי לעברו זוג עיניים לא מאמינות, חייכתי חיוך עייף של חיילת טירונית אחרי זובור ואמרתי לו: "מלחמות לא ממש מעניינות אותי, אני יותר בעניין של שלום ואהבה על פני הפלנטה. שיהיו לך חיים נעימים". הוא הלך.

אין לי שום דבר נגד גברים נשואים. אדרבא, כמה מחבריי הטובים ביותר הם כאלו, אם תמחלו לי על הקלישאה השחוקה. אני גם לא חושבת שמרגע שאדם מתחייב מרצונו החופשי ליחסים בעלי נופך מונוגאמי, משול הדבר כאילו הוא עבר ניתוח לכריתת הצינור של הצורך במשובים חיוביים מצידו של המין השני, או שזה הופך אותו בהכרח לאחד שנמצא אחרי הליך רפואי של קשירת חצוצרות הפלרטוט. יחד עם זאת, אני מודה שבשעה שגבר נשוי מתחיל איתי באופן שמרמז על רצון לקחת את העניינים הלאה לרמה של פיזיות ואינטימיות מסוימים, זה די מבחיל אותי, בעיקר אם זה מתחיל, כשם שארע פעמים רבות וכמו בסיפור על שרון, בניסיונות פתטיים להסתיר את עובדת היותו נשוי. אני מנסה להבין מה עולה בדעתם של הללו. האם הם סומכים באופן כה מוחלט על הרושם שהם מותירים, עד שהם משוכנעים שברגע שיודו בשקריהם יימחל להם מחמת שהלבבות שמנגד כבר יהיו כה כרוכים אחריהם, או שמא כל המאמץ המושקע יוצא מתוך הנחת העבודה שרק זיון אחד יצא מכל העניין ולכן האמת או השקר, בשעה שיחשפו לאחר הזיון, לא ישנו מאומה, שכן מצודת הלאמו כבר נכבשה, אז למי איכפת? במקרה הזה מדובר אף בפתטיות מוגברת לטעמי ולו בשל העובדה הפשוטה שכל האסטרטגיות והארמיות המשוריינות, שמגוייסות אך ורק לשם תקיעת דגל ונסיגה מהירה אל קו העורף, נתפסות בעיני כאקט מיותר ולא אחראי של בזבוז משאבים.

אני תוהה בכנות: לא עדיף כבר לעשות ביד וזהו?

מעניין אותי, ברשותכם, לבחון רגע מה הוא הדבר בהתנהלות הזאת אשר מבחיל אותי ומעורר בי כעס. כמו כן, הייתי רוצה לרדת לשורשיהן של הסיבות אשר בשלהן אני מוצאת את עצמי בזמן האחרון עומדת יותר מדי פעמים מול הסיטואציה שבה גבר נשוי מנסה לפתות אותי לשרבב את ראשי מבעד לדלת של חנותו על מנת שאתרשם ואולי אף ארכוש מוצרים משלל מרכולתו, תהיה זו אשר תהיה. באקט שהנו כה אופייני לי, אני נוטה כמובן להאשים את עצמי בכך שאני משדרת משהו לעולם, שכנראה מתקבל כמו כתובת זוהרת על מצחי, כזו שמהבהבת בכתום ואדום אל העוברים והשבים ומזמינה את אותו קהל ספציפי להאמין שבאכסניה שלי יש חדרים פנויים ומבצע הנחות (או אנחות) שמיועד במיוחד ללקוחות שכמותם.

אני אלך צעד צעד. אתם איתי? קודם אבחן את עצמי ואנסה לראות מהו הדבר שאני משדרת לעולם, אותה אנרגייה שבמגע עם האוויר הופכת את עצמה למגנט עבור אנשים נשואים. אומרים עלי שאני משדרת מיניות כל הזמן וללא נקיטת אפליה מגדרית, הן בשעה שאני מדברת עם נשים והן בעת שאני משוחחת עם גברים. כשלעצמי, אני חושדת שהסקרנות הבלתי נלאית שלי והכמיהה הבלתי פוסקת לדיאלוג בשילוב עם דיבור איטי ומעט מתפנק, הם שיוצרים את המוטיב אשר יכול להתפרש ע"י הסביבה כמיניות מתפרצת. מאידך, לא אכחיש שכל זמן שאין אני משתכשכת בחומם הרטוב של סקס משובח ואינטימיות, אני תמיד שואפת ולעד אשאף להיסחף אל תוך מערבולותיהם. למה? כי אין דבר יותר מרומם ומעורר השראה בעיני מהריגוש האינטימי, אבל כך וודאי מרגישים כולם, לא? בנוגע לכמיהות הספציפיות שלי לגבי יחסים, אני לא מחפשת שום סוג של מחויבות שמכילה בקרבה את ההבטחה לכינון חשבון בנק משותף, בית עם גדר לבנה וגג אדום, 2.4 ילדים וכלב מאומץ מצער בעלי חיים. יותר מכל אלו, אני מחפשת מפגשים על בסיס של שתי יבשות אוטונומיות אשר גשר מוזהב ורחב מחבר ביניהן, או בקיצור: ברית של קונפדרציה ולא מנגנון של פדרציה, או שתי ישויות נפרדות בדיאלוג מדהים ובלתי פוסק, להבדיל ממפלצת עם גוף אחד ועם שני ראשים. יכול להיות שמכאן נובעת ההיענות של גברים נשואים אלי. הם מזהים את חוסר הרצון שלי למחויבות מהסוג הפיזי והחומרי המסורתיים, אבל נכשלים מלזהות את ההעדפה שלי למחויבות טוטאלית במישור המנטאלי והאינטלקטואלי.

גבר בלתי נאמן נקלט באברי החישה שלי כגבר לא סקסי. זאת עובדה שאין לי יכולת ו/או צורך להתווכח איתה. מצד שני, אני לא שוללת על הסף את היכולת להפגין נאמנות כלפי כמה אנשים במקביל, אלא שלטעמי הפוליגמיה לא משמשת כמשענת או ככיסא גלגלים עבור מי שנכה מהבחינה האינטימית, אלא להיפך: מדובר בהפגנת יכולות-על של וירטואוזיות רגשית, אשר לא כל טמבל בלתי מיומן מסוגל להן. אני לא יודעת באם ניתן לקטלג את בני האדם כיצורים מונוגאמיים או פוליגאמיים ואני מאמינה שהמורכבות האנושית יוצרת מעין מיזוג של שלל האופציות האפשריות, כאשר כל סיטואציה מתרקמת בהתאם לסך מרכיביה ומשתניה ומכילה את הפוטנציאל להיות כל דבר שהוא על פני הקשת הרחבה של ספקטרום היחסים. על עצמי אני חושבת, הן מתוך הניסיון והן מתוך ההתחבטות התיאורטית, שיש בי את היכולת להיות גם מונוגאמית לתקופות זמן מוגבלות וגם פוליגאמית כלפי מספר מוגבל של אנשים. בכל מקרה, אינטימיות, מאיזה סוג שהיא לא תהיה, לא יכולה להתבסס בעיני על שיגרה של חוסר כנות או על הפחד להתמודד עם גבולות של כאב ושל עונג רגשי, שמשתמע לרוב מחוסר הכנות הזאת.