רוקדת עם מילים

אני זוכרת אותי בת חמש נישאת על כתפיו צרובות השמש והרוח, זה היה בחודש אוגוסט וירד גשם, מה שאולי הופך את הזיכרון לבדיה בלתי ריאלית ובכל זאת, אני ממש יכולה לחוש בקצות העצבים שעל עורי את החום ואת הלחות הטרופית הכבדה שפקדה פתאום את מחוזות המדבר בו היינו מתגוררים. אפילו עד לעצם רגע זה ממש אני יכולה לטעום בחיישני הארומה הפזורים על לשוני, את טעמם הקופצני והנאיבי של המילים, בשעה שאמרתי לו: "אני אוהבת אותך אבא. כשהיא תלך, אני אתחתן איתך!" וכאילו ארע זה אך שלשום, מוחי מסוגל לשחזר במדויק את אותם הצלילים של צחוק מרובה נחת ושעשוע שבקעו מגרונו של האיש החסון, אשר רגליי הדקיקות היו כרוכות סביב צווארו, בעת שהשיב לי את תשובתו המחויכת: "אבא וילדה לא אמורים להתחתן". ובינתיים, הוא הלך והיא נשארה וכל יום הוא בית ספר עבורי בשיעור של איך לאהוב ולקבל אותה, למרות שהוא הלך לפניה והיא זו שבסוף נשארה.

אחותי הקטנה כועסת עלי. רק לפני ימים ספורים היא כמו נעמדה למולי מעל בימת המטיף המטורף בהייד פארק שבפאתי "קנזינגטון גארדנס", שיערה הארוך התבדר לו ברוח, עיניה הירוקות רשפו גיצים של יום הדין והיא החלה נושפת לעברי עם אצבע מורה ממוקדת: "אתם ואתם ואתם...." "על איזה אתם את מדברת?" שאלתי אותה בתדהמה, נעלבת קמעה על כך שזהותי האינדיבידואלית נטמעת בעיניה כך, כלאחר יד, לתוך איזה קולקטיב בר הגדרה. היא סיננה לעברי בזעם: "אתם, כל הילדים שלו, שחוזרים ומנפנפים לי בקיומו הנאצל ובמותו בטרם עת". "נו אז?" שאלתי אותה, "האם הוא לא היה קיים? האם הוא לא מת? האם הוא לא היה הגבר המדהים ביותר בתבל כולה? ומה בעצם את רוצה להגיד?" "אני לא רוצה שתזכירו אותו בפני", היא אמרה בנחישות, "האיש הזה איננו, הוא לא קיים בשבילי ותפסיקו לאגד אותי בתוך איזו מין משפחת שכול אדירה. אני לא בחרתי ביתמות הבלתי פוסקת הזאת ולא רוצה להיות חלק מייגונה המתמשך והאינסופי". מה יכולתי לענות לזה? ריחמתי עליה ויחד עם זאת, באותה הנשימה, המחשבה הראשונה שהתגנבה למוחי הייתה הידיעה הוודאית שהיא קוטמת במזמרה, במחי תנועה אחת שצליל ה"אתם" מלווה אותה, את שארית הגבעולים הסיביים שמקשרים ביני לבינה, לפחות לעת עתה, שכן איך אוכל להיות לה לאחות על בסיס יומיומי, אם בכל פעם שעולה דמותו לנגד עיני במחיצתה, איאלץ להבליג את צילה המרחף מעלי ולשתוק את עוצמת השפעתו על חיי, על האדם שהייתי ועל זה שאמשיך להיות?

אני חושבת שכמעט כל מה שעשיתי או ששלחתי בו את ידי מאז שהוא מת, היה כדי להוכיח לו את צדקתו או להתריס בפניו על טעויותיו. לפעמים אני חושדת בעצמי, תוך ביסוס החשד על הראיות המצטברות, שכל הקיום שלי הוא מעין מונומנט לדיאלוג המתמשך שלי עם האיש המת שחי כה חזק בקרבי. אפילו הגברים שהייתי איתם בתקופה הארורה הזאת, הם כמו בבואות לרסיסים מדמותו, כאילו עדיין אני אותה ילדה בת חמש שמנסה נואשות להתחתן עם אביה ביום גשום אחד, במדבר, באמצע אוגוסט, רק שעכשיו התחלפו להן היוצרות ובמקום שאתנשא אני מעל כתפיו החסונות, סוחבת אני אותו על כתפיי השחות, כשהרגלים הארוכות של זכרונו כרוכות סביב צווארי. ואולי אחותי הקטנה, התינוקת הבועטת הנפלאה הזאת שבגרה והייתה לאשה, צודקת, והגיעה העת שאנצור את דמותו במגירה המתאימה על מנת שאחדל לחיות את חיי כמו יד ושם להנצחת הדיבור הבלתי פוסק שלי איתו ולביסוס אשליית האלמוות שלו, בה אני נאחזת כאילו חיי תלויים בדבר.