רוקדת עם מילים

אלברט, מרגריטה ואנוכי פוסעים במתינות של הגיג פילוסופי מעגלי על החול הלח והריחני של קו המים. השעה כעת היא שלוש אחר חצות. הם מהלכים שלובי ידיים ואני מקפצת בהילוך איטי מלפניהם, מאחוריהם ומצדדיהם אחוזת עליצות, מרימה מדי פעם מול עיני צדפים רטובים, צחורים ומנומרים, שאור הירח משתקף על פני גופם כמו ערפל של שנהב. סקוט פיצג'רלד אמר פעם שבתוך נבכי הנשמה האפלים, השעה היא תמיד שלוש לפנות בוקר. "תסביר לי את המכתבים המוצפנים," אני דורשת מאלברט, מפריעה את שלוות ה'סוף סוף ביחד' שהולכת ונרקמת מסביבם, "ואחר כך", אני מוסיפה בתובענות, "תסביר לי גם את היחסות. את שתיהן ולא רק אחת מהן כמו שכולם תמיד עושים"."המכתבים לא מוצפנים", עונה לי אלברט, "טוב נו, אולי חוץ ממילה פה, מילה שם". הוא מפנה את מבטו ליקירת לבו ומעביר כף יד איטית ומלטפת על לחייה הקמוטה.

[בשנת 1998 הוצאו למכירה פומבית תשעה מכתבי אהבה מעיזבונו של אלברט איינשטיין. המכתבים היו ממוענים לאזרחית בריה"מ מרגריטה קוננובה ונכתבו בסוף מלחמת העולם השנייה ובתקופה שאחריה]

"כל דבר קטן כאן מזכיר לי אותך", מצטטת מרגריטה מזיכרונה, "הצעיף של אלמר, המילונים, המקטרת היפהפייה שחשבנו שנעלמה ובאמת, כל הדברים הקטנים שבתא הנזירים וגם הקן הבודד". "זכרת?" הוא מלחש אליה ואני מצטמררת מעוצמת הכמיהה והקנאה שמפעמות בקרבי לנוכח אהבתם. "מי זה אלמר?" אני שוברת את הקסם הענוג שלהם בברוטאליות של פטיש אוויר. מרגריטה צוחקת. "אלמר הוא הצירוף של שני שמותינו הפרטיים והקוד הסודי בו נהגנו לכנות זה את זה במכתבים שלנו", "ומהם הקן ותא הנזירים שמוזכרים שם אף הם?" אני שואלת זעופה, מרגישה יותר ויותר כמו מקק לא רצוי המזדחל על קיר אהבתם הטהורה, שהמוות אך זיכך אותה פי אלף, משאיר את כל התככים, המסגרות, התהיות, חוסר החירות והשקרים להיות מנת חלקם של הנותרים בחיים. "הקן הנו המשרד של אלברט במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון ואילו תא הנזירים...." משתתקת מרגריטה ומצחקקת, הם מגניבים ביניהם חיוכים של ילדים שומרי סוד ומרגריטה מביטה בי וממשיכה: "ובכן, את זה אני משאירה לדמיון שלך. את יודעת, אותו חומר נפלא ונדיר ממנו נבראים חלומות ואותו לא ניתן לרכוש במכירה פומבית בסותבי'ס"

[מרגריטה קוננובה, אולי מרגלת סובייטית, בשנות החמישים לחייה, רעייתו של הפסל הרוסי סרגיי קוננוב, אולי מגששת אחר קשרים שיקרבו אותה למעגל האנשים שמעורבים בפרויקט מנהטן, אולי מגייסת תמיכה במנגנון של השיטה הקומוניסטית אצל אנשי הרוח והמוח של אקדמיית פרינסטון, אולי מבלי להתכוון מתאהבת במדען הסלבריטי הגדול ביותר שידע העולם המערבי, איש בן שישים ושש, הנשוי לדודניתו באותה העת וחתן פרס נובל לפיזיקה]

"אני אסביר לך יחסיות", אומר לי הישיש החביב לפתע פתאום ואני נרגעת, הרי בשביל זה התכנסתי, לא? "אני ממתינה", אני אומרת לו ומחייכת חיוך מתנצל למרגריטה על שאני גוזלת ממנה תשומת לב יקרה, אבל היא מלאת שלווה. אין בה טיפת כעס או חוסר סבלנות ואני חושבת שהיא נינוחה כמו אדם שיצא מן המרוץ, כמו אדם ששב הביתה, כמו אדם שהלך זה מכבר לעולמו ואינו מודאג יותר מהאילוצים של חייו. ובקול רם אני אומרת: "אבל אֵת שתיהן. תזכור להסביר לי את שתיהן ולא רק אחת מהן כמו שכולם תמיד עושים". הוא מהנהן ומיד אומר:"תראי אותך, פעם היית עומדת בראש הצוק, פורשת זרועות לצדדים ומזנקת בקפיצת ראש אל תוך תהום הלא נודע. היום את לא עושה כך, לא בגלל שהעולם שם בחוץ השתנה, אלא בגלל איך שאת תופסת אותו. ניתן להגיד עלייך שבחרת להיות מתה בעודך בחיים, לא כי החיים נגמרו, אלא כי ככה את חווה את עצמך. אפשר לומר שבאספקט המכתיב את גורלך, העולם שם בחוץ הוא קבוע כמו מהירות האור, שכן השינויים הם שוליים וקיימים אך ורק בעיניים הצרות של יכולת המדידה האנושית וההבנה המוגבלת שלה את קונספט הנצחיות. דעי לך שאם תציבי את תחושות חווית ההווה שלך במקום הביטוי אנרגיה ואת תפיסת המציאות שלך תמירי במסה, תקבלי את המשוואה של תורת היחסיות הפרטית שלך ".

[הזמן והמרחב הם ישויות דינאמיות שמגיבות להשפעות של מצב התנועה ונסיבות הכבידה. מסקנה דרמטית אחת שנובעת מתורת היחסות הפרטית היא שמהירות האור היא קבועה ושאין דבר הנע מהר יותר ממנה. המשוואה המפורסמת ביותר שתורה זו הנפיקה לנו היא שאנרגיה הנה שווה למסה כפול מהירות האור בריבוע]

"באמת יופי", אני רוטנת לעברו, "גם כן גאון", עכשיו אני כבר כועסת באמת, לא רק שאני לא מבינה את התורה, אלא שנגזר עלי לא להיות מסוגלת להבין את עצמי לעולם ועד. "קודם כל", אני ממשיכה ואומרת, "זה לא היה כל כך מזמן שהייתי מאבדת עצמי לדעת אל תוך צוקים משוננים ומפלים שוצפים, מה גם שעכשיו אני רק בהפסקה. שנית, אתה ממחזר את הרקליטוס עם ה – Ethos Anthropos Daimon שלו (אופי האדם – גורלו) ולבסוף, תיכף תגיד לי שתורת היחסיות הכללית היא הרחבה של המשפט שחברתי קרין תמיד אומרת לי". "ממממ..." שולח בי אלביס של המדע מבט מתעניין ומחויך, "מעולם לא טענתי להמצאת הגלגל ומהו המשפט של חברתך, אם יורשה לי לשאול," אני עונה לו: "קרין אומרת שזאת לא אני שלא בסדר, כי אם העולם הוא שעקום". הוא צוחק, מחבק את אהובתו ואומר לי: "אם העולם הוא באמת עקום, אבל כפוף לחוקים ידועים מראש של עקמומיות, מוטל עלייך לחפש את עוצמות הכובד שבהן את מטילה את כיסופייך לתוכו, בשביל שתהיה לך את היכולת לצפות את מסלולם. חוץ מזה, את תורת היחסות הכללית מסוגלים להבין אולי שניים עשר אנשים בכל העולם, אז תחסכי לעצמך"

[ההנחה שהמרחב והזמן מעוקמים מאפשרת להתייחס לתנועת כוכבי לכת במונחים של מעין כיפוף או שקע של החלל ולא במונחים של כוח שמפעילה השמש על כוכב ומושכת אותו באופן מסתורי מבעד לחלל]

נודניקים טרחנים, אני חושבת, שמחה לראות אותם מתרחקים ונבלעים בקצף הגלים, מותירים אותי על קו המים תוהה למה תמיד בשעה שלוש לפנות בוקר, עמוק בנבכי הנשמה האפלים שלי, אני חייבת לערבב בין מחט לתחת ועוד להחריד ממנוחתם עדן - פיזיקאי, מרגלת סובייטית וחיות אחרות, על מנת להצדיק את הלכי הרוח הנושבים בי ואת שעת האשמורת שלא חולפת לעולם.