כבר שנתיים עברו מאז שעזבתי את הבית.
זה מאוד שונה , בלי אבא, אמא ובלי אחי הגדול.
אני זוכרת שהדבר שההורים שלי ואני הכי אהבנו לעשות זה ללכת לגבעות שמול הבית , ולטייל שמה שעות.
כמה אהבתי את הריח של הפרחים והטבע, זה היה כלכך נחמד.
תארו לכם מן גבעות של כורכר מלאות בפרחי ארוס הארגמן הסגול יותר אדום מסגול מלבלב .
אני אהבתי את הגבעות בעיקר באביב, הריחות שהיו שמה פשוט לא מניחים לי.
כשאחי הגדול היה הולך לצבא לאמא שלי תמיד היה מן טקס כזה.
היא הייתה בוכה, הייתה מחבקת אותי ואז הייתה אומר לי, כשאת תלכי לצבא
אני אבכה , אבל אני יודעת שאת תהיי בטוחה איפה שאת נמצאת.
כן, ההורים שלי תמיד סמכו עליי , הייתי מן ילדה כזאת שתמיד יוצאת מהמצבים הכי מוזרים , (נאנחת) כן הייתי.
הדבר שהכי קשה אצלי בזה שאני רחוקה מהבית הוא שאני לא יכולה לחזור.
זה לא שההורים שלי גירשו אותי או משהו ממש לא , להפך הם היו מאוד עצובים כשעזבתי.
למעשה אמא שלי בכתה במשך שבועיים בלי להפסיק והיא עדיין בוכה, כל יום.
ואבא שלי עד היום לא ממש מעקל את העובדה שהתינוקת שלו כבר לא גרה בבית.
אבל ככה , זה לא?
תמיד אומרים לנו שכשאנחנו נגדל, נעזוב את הבית ונתחיל חיים חדשים.
אצלי זה קצת שונה, אני עזבתי את הבית בגיל 18 וחצי.
כשהייתי שלושה חודשיים מהצבא, ושבועיים לפני סיום כיתה יב'.
לא בדיוק רציתי לעזוב את הבית, אבל זה לא היה באשמתי , כלומר לא הייתה לי ברירה אחרת.
אני זוכרת את היום הזה כאילו זה היה אתמול.
אחי בדיוק חזר מהצבא , והחלטנו שאנחנו רוצים לנסוע לת"א אחרי הכל הוא לא ראה את אחותו הקטנה 28 ימים.
אני עדיין זוכרת את הריח שהיה לו כשהוא רק בא הביתה עם המדים, היה לו ריח של אבק .
הוא כולו היה מכוסה בבוץ שכבר הספיק להתייבש וכל הפנים שלו היו מלאות משחת נעליים.
היה לי טעם ממש מר בפה כשרציתי לנשק אותו .
מאוד אהבתי את הריח שהיה לו כשהוא היה חוזר מהצבא, היה לו ריח של ריח של... גיבור בדיוק ריח של גיבור.
אחרי שהוא חזר , הוא נכנס למקלחת התארגן ושם אתה בושם שאני הכי אוהבת,ריח חריף כזה
שיכול לפתוח לך את חוש הריח בשנייה אחת, ככה היה הבושם שלו.
אח"כ לקחנו את האוטו ונסענו לדיזינגוף סנטר בת"א.
אח שלי אמר שהוא לוקח אותי לקנות את השמלה שכלכך רציתי לנשף סיום שלי
שהיה צריך להיות בעוד שבוע מאותו היום.
אחי לקח אותי לחנות של המעצבת הזו, נו איך קוראים לה?
לא משנה אף פעם לא הצלחתי לבטא את השם שלה נכון במלאה, אני עדיין לא מצליחה.
הזמן שהלכנו עדיין יכולתי להריח את הבושם שלו כלכך אהבתי את הריח הזה.
אני כלכך מצטערת שאני לא יכולה להריח אותו עכשיו , אני כלכך מתגעגעת לאחי הגדול.
כואב לי לדעת שאני לא אראה אותו יותר, שאני לא אוכל לחבק אותו או לנשק אותו, להריח את הריח הזה
כשהוא חוזר מהצבא.
קנינו את השמלה שהייתה בצבע כחול כמו השמיים השמלה הייתה יפיפייה, ורצינו ללכת לאכול.
הלכנו לכיוון אזור האוכל של הסנטר והתיישבנו בקפה.
פתאום ראית בזווית העין שלי בן אדם שנראה לי דיי מוזר, הוא היה לבוש כמו קיבוצניק כזה
מכנסי דגמח בצבע בז' וחולצה משובצת בצבע אדום, הוא היה מאוד קרוב אלינו , אבל לא חשדתי בו.
למרות שהייתה לו בטן מאוד מוזרה, הוא היה דיי מלא אבל הבטן שלו הייתה כמעט מרובעת.
הוא פתח את החולצה וצעק משהו בערבית, הוא עמד מאחורי אח שלי והבנתי מה עוד לקרות.
קפצתי מכיסא דחפתי את אחי הגדול ואמרתי לו שיזהר, דחפתי אותו בכל הכוח שלי הוא עף מתחת לשולחן שהיה רחוק מאיתנו, הדבר האחרון שאני זוכרת זה שהוא צעק לי לא.
אחרי זה קמתי, הכל היה בצע אפור היה המון דם מסביב היה מלא , אבק אבל משום מה לא הצלחתי להריח כלום.
אח"כ ראיתי את אח שלי בוכה , ומחבק משהיא , התקרבתי אילו צעקתי לו שאני בסדר , ואז הבנתי.
אח שלי חיבק אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
