| 2/2009
האימה המזדחלת.
השעה היא 9:37, לפי שעון המחשב שלי. השעון בד"כ מאחר בכמעט 13 דקות, אז בטח כבר 9:50.
היא תתקשר בערך ב-10.
פאניקה בדיסקו.
זאת רק ארוחת ערב, זה אפילו לא דייט. הסתובבנו כל היום, היה נחמד וכיף ונחמד, עשיתי לה נעימים בשיער, קנינו בננות, התחבקנו קצת קרוב מידי, קצת יותר מידי.
החזה שלי לוחץ פנימה, כמו לפני שנים על החבל ההוא, כשהפסקתי לנשום. הראש הולם, אני לא יכול להתרכז, אני לא יכול לשחק, אני רק מודאג.
מה אם זה יכשל? מה אם היא לא תרצה אותי?
אז היא לא תרצה אותי והחיים ימשיכו כמו שהם.
ומה אם היא כן תרצה אותי? פעם נתתי למישהי את כל כולי, וזה נגמר, ומאז אני מפחד להיות נאהב. אני מרגיש שזה לא מגיע לי, שאושר זה לזרים, ושכל מה שמגיע לי זה פיקסלים וטקסט.
אני לא רוצה לכתוב, אבל אני לא יודע איך עוד עושים את זה.
פאניקה בדיסקו, פאניקה בכל מקום. אני אהיה אומלל אם אני אכשל, כשאני אכשל, ואני אהיה אומלל אם אני אצליח.
למה שהיא תאהב אותי, לכל הרוחות?
אני שמן, אני טיפש, אני איטי. הקול שלי רועד, הבדיחות שלי ממחוזרות, אני לא עושה כלום עם החיים שלי ולא רוצה לעשות כלום עם החיים שלי. אני לא מדבר מספיק ואני מדבר יותר מידי וזה לא סותר בכלל. יום אחד כשאני אהיה גדול יהיו לי את כל המילים הנכונות, אבל בנתיים אין לי והזמן אוזל, אז אני משתמש במה שיש לי וזה לא מספיק טוב. אם מישהו מתרשם, זה רק בגלל איכות התחרות ולא איכות המוצר עצמו, לכל הרוחות.
9:45 במחשב, 9:59 בטלפון. האימה מזדחלת לה לאיטה, כמו לפני מלחמה, כמו לפני שמירה, כמו לפני עבודה, כמו לפני מבחן. ההזדחלות היא נוראית, אני לא יכול להאיץ את הזמן ואני בטח לא יכול לגרום לה להתקשר לפני הזמן. היא בטח תתקשר רק באחת עשרה, ואני אאבד את שפיותי.
היא רוצה לראות אותי, אני חושב, אבל אני נרקיסיסט אז זה לא נחשב. אני חושב שכולם רוצים לראות אותי, והמודעות לנרקיסיזם של עצמי גורמת לי לפקפק בעצמי. זאת לולאת משוב איומה, וכמו דקארט אני מטיל ספק בהכל, הכל והלאה. החושים שלי משקרים, האצבעות שלי משקרות, המילים שלה משקרות, אני רואה את מה שאני רוצה לראות ומפספס את מה שאני לא רוצה לראות, אני נותן חשיבות עצומה לעצמי וזעומה לאחרים ואני בטוח שכולם שמים לב לכל מה שאמרתי ועשיתי ואני מאבד את השפיות ואת היכולת לפסק משפט כמו בן אדם.
לכל הרוחות.
הייתי יכול להתמודד עם האושר הקטן שצברתי לעצמי, אם זה כל מה שהיה. מספיק היה לי לצחוק בסלון.
אבל עכשיו זה מתנדנד מולי, תקווה קלושה לאושר בר חלוף. זה לא יקרה, אני יודע, אבל האופטימי שבי מסרב לוותר ואני שונא אותו.
אם לא נישקתי אותך באותו לילה אז את בטח קוראת את זה עכשיו. את בטח לועסת את השפתיים היפות, המלאות שלך, וחושבת שאני חמוד אבל טיפש. אני תוהה אם הכרת לי כבר מישהי אחרת בעתיד הזה שבו כשלתי נואשות. אני תוהה אם עדיין יש לי רק זוג ג'ינס אחד.
פאניקה בדיסקו, פאניקה על הגג, פאניקה בכל מקום. לפחות אני יכול לכתוב על זה. לסבול זה לחיות, אמרתי היום למישהי שאני אוהב ולא רוצה. אולי אני מוכן לוותר על שניהם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
