| 3/2009
ג'ון עובר דירה.
את השם "ג'ו כלום" בחרתי מזמן. הסיבה אז, והיא עודנה היום, היא שאני מרגיש יחודי, אבל חושב שלהרגיש יחודי זה טיפשי, מגוחך ולחלוטין שקרי, וכמו פחד או כאב או שנאה, אין לי שום דרך אחרת להתמודד עם ההרגשה הזאת מלבד להודות בה ולבוז לה.
מאז ועד היום, כל פעם שאני מרגיש מוכה, אומלל, חבוט ויחודי לחלוטין בסבל שלי, אני נזכר בשם שלי, במה הוא אומר ומסמל, ונרגע לחלוטין. כמה מגוחך, אני חושב לעצמי, כמה יומרני ומתנשא לסבול בגלל כל דבר בעולם, כשהוא כלכך קטן בהשוואה ליקום.
ג'ון, לעומתי, מרגיש הכי יחודי בעולם.
הוא תמיד היה כזה. בצבא למשל, הוא היה *צריך* להיות לוחם. לא רוצה, צריך. להיות לוחם היה בשבילו להיות יחודי, להיות אחד מיני בודדים, להיות בכלל. וכשנפלנו מהצוות, אני המשכתי והוא הכחיש. אני הפכתי למש"ק מודיעין, והוא נהיה הסמל ג'ון וגרר אותי לתצפיות על הגדר, לעבודה קשה יותר ומאתגרת יותר. אני המשכתי וג'ון לא, וזה שהוא התעקש לראות את עצמו כיחיד במינו עשה אותו טוב ממני.
ג'ון עובר לגור עם מישהי שהוא הכיר לפני חודשיים. מישהי שכולנו שונאים וחושבים שהיא סתומה ומעיקה ומעצבנת. לכל הרוחות, אין בה שום דבר מלבד חזה גדול. אפילו לא יפה, סתם גדול. והוא מאושר.
ניאו זועם עליו בפינה, מקלל אותו ובז לו. גם אני, קצת פחות, אבל בז. מר ג'ונס מתעצבן על הדרך שבה הוא עובר, אבל מאחל לו הצלחה.
ואני תוהה איך ג'ון רואה את זה.
נשים אקראיות ששאלתי בבר, יותר כדי לדבר איתן מאשר כדי לשאול, פתחו בפני זווית ראייה מעניינת. "הכרתי זוג שהתחתן אחרי ארבעה חודשים", אומרת לי אישה מתולתלת עם מחשוף עמוק, ולרגע מסיחה את דעתי. "אני מקווה שהצלחתי לגרום לך לראות את זה באור אחר" היא אומרת ולא מתכוונת למחשוף שלה, ואני חושב שהיא צודקת. לא בדרך שהיא ניסתה להיות צודקת, אבל עדיין.
כל הנשים שדיברתי איתן לא ראו את זה כמשהו מגוחך, אלא כמשהו רומנטי. משהו נהדר. משהו יפיפה. אז אולי הפרטים הפעם לא נכונים, הן אומרות כשאני מוחה ומתאר את חסרונותיה המרובים של האישה של ג'ון, אבל הרעיון נכון. אין סיבה לחכות לאהבה. אני נזכר בסדרה ההיא, דארמה וגרג, ואני מבין.
זה לא האישה, זה המעשה. זה לא משנה את מי הוא אוהב, העיקר שהוא אוהב וזה עושה אותו יחודי. וזה לא משנה אם היא שווה את זה, העיקר זה שהוא חלק מהרפתקאה מטורפת, שהוא אומר לכולם שהם טועים, שהוא בז ליקום ולועג לו ונהיה הגיבור של הסיפור של עצמו, גיבור גדול מהחיים. וככל שאומרים לו שהוא יותר טועה, ככה הוא יותר יחודי וככה הוא יותר מתעקש לגרום לזה להצליח.
וכמה שאנחנו בזים לו, ככה הוא יותר מתנשא מעלינו. "אולי לא היה לך דבר כזה," ניאו מחקה אותו בקול צייצני להפליא, ומוסיף תיאורים על אימו בשלת החזה ועיסוקיה הליליים. "כן," אני אומר בחצי החיוך הלעגני שהחליף את משקפי השמש כשריון שלי "מעולם לא הייתי מספיק מטומטם להכיר סתומה, להתעלם מזה שהיא סתומה, לעבור לגור איתה אחרי חודשיים של היכרות ולהשתין על כל החברים שלי". הזעם הארגנטינאי הופך לחיוך, ובעוד ניאו מספר לי על האהבה שלו, אני נזכר בשלי. אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשפגשתי את האישה שחלקתי איתה שלוש משנותי היה להכיר אותה למר ג'ונס ולשאול אותו לדעתו הכנה עליה.
"היא נהדרת," הוא אמר לי בשירותים של המנגה בבאר שבע, שנינו שותפים ידיים והיא יושבת בשולחן ושותה את הספרייט שלי, "תשמור אותה".
וזה היה חשוב, כי כשאתה מאוהב אתה עיוור. אתה יכול להסתכל על פרה כעורה ולחשוב שהיא מלכת העולם. זה חשוב כי החברים שלך רואים את כל הפגמים שאתה לא, ואם הם חברים שלך אתה סומך עליהם.
אבל ג'ון לא עושה את זה. ואני תוהה אם זאת הדרך הטובה יותר.
אני חושב על זה, אני הופך את זה בראש שלי כמו חידה מעץ שאני מנסה לפתור. בני אדם הם חידה, ומוחות גדולים ממני ניסו לפתור אותה, אבל גם לי מותר.
זאת לא, אני מחליט. השקר הזה של האושר חייב להתנפץ בסוף. היום הוא מאושר עם הפרה הכעורה שלו, אולי באמת אבל סביר להניח כי הוא רוצה כלכך להיות מאושר שהוא מסתפק בדבר הכי קרוב ומזייף את זה. להיות מאוהב זה להיות יחודי, להיות יחודי זה להיות קיים. לעשות מה שאחרים לא עושים זה נכון, לא כי זה מתאים לך אלא כי להם זה לא הצליח.
ואז, גם אם אתה לא באמת מאושר אתה עושה כאילו. כי להודות שאתה לא מאושר ושטעית זה להודות שכולם צדקו וזה היה נכון גם לגבייך, ואם זה נכון, אז אולי אתה לא יחודי.
אז אתה מזייף את זה, אתה משחק את המשחק, אתה כאילו אוהב. התחייבת לשקר וזה מה שתעשה, גם אם זה יחריב לך את החיים.
יום בא בעקב יום, והשקר נהיה גדול יותר, ואתה כבר לא יודע אם אי פעם אהבת אותה, אם החושים שלך שיקרו לך אז או שהם משקרים לך היום או שאתה השתנית או שהיא השתנתה.
לי זה לא יקרה. האהבה שלי היתה מעוגנת במציאות, באנשים אחרים, בעובדות. האישה שאהבתי תמיד היתה נהדרת, גם אם היא לעיתים אימללה אותי. החיים שלי לא היו מבוססים על שקר שסיפרתי לעצמי.
הפחד הכי גדול שלי תמיד היה לצלול פנימה ולאבד את המציאות. בגלל זה אין לי חיבה לסמים קלים ככקשים. זה כלכך קל, לצלול אל תוך הטירוף, זה כלכך מפתה. להסתכל על ארבעה אורות ולהגיד שאתה רואה שלושה. לוותר על היקום, על העובדות, על המספרים, ולהיות "יחודי".
אני מסתכל על ג'ון ואני רואה אותו הופך לפחד הכי גדול שלי, ובחוסר משקפי שמש, אני מחייך חצי חיוך לעגני, וממשיך להרוג את עצמי עם וורלד אוף וורקראפט.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
