| 4/2009
4
למינגים לא באמת מתאבדים.
כולנו שמענו את זה בכל מיני מקומות. אני זוכר את זה מפרק של דאק טיילס, עם למינג חובב גבינה שמרגיש צורך עז לזנק מצוק, אבל בסוף מוצא את עצמו בתוך גלגל גבינה עצום בזמן שחבריו מזנקים אל מותם. אתם זוכרים את זה ממקומות אחרים, אולי, אבל כולנו מוטבעים באותו מידע: למיניגים מזנקים אל מותם באופן קבוע.
אבל בעולם האמיתי, מחוץ להרפתקאות מצויירות של דיסני וסרטי טבע מבויימים, גם של דיסני, למיניגים לא מתאבדים.
בני אדם, לעומת זאת, מתאבדים באופן קבוע.
חלקם מזנקים אל מותם מגבהים עצומים, טבעיים או לא. חלקם יורים לעצמם מתחת ללסת. חלקם בולעים גלולות שינה. חלקם חותכים את הוורידים, בשביל האפקט.
הרוב, לעומת זאת, פשוט מסתכלים קדימה אל התהום האינסופית שהיא החיים המודרניים, ומזנקים. מזנקים אל תוך משכנתא, אל תוך עבודה שנואה, אל תוך מערכת יחסים לא מספקת. אני רואם אותם סביבי, מזייפים אושר, מתעלמים מהאמת המרה שהיא היאוש השקט של חיי היום יום.
לפני ארבע שנים ויום כמעט מתתי.
נסעתי עם ג'ון לבקר את ניאו. הוא גר אז בקיבוץ בצפון, מרום גולן, ואנחנו נסענו מלב הארץ. ג'ון התקשר אלי באקראי, ושאל אותי אם אני רוצה לבוא. היססתי, כי היו לי תוכניות אחרות ליום אחרי, אבל בסוף הסכמתי. בדרך צפונה צחקנו, שרנו, דיברנו. באחד השבילים הצדדים, ג'ון, בעודו מדבר איתי, איבד את הריכוז ופיספס פניה.
אני זוכר שצעקתי "ג'ון!" והחזקתי חזק, נושך חזק כדי לא לאבד את הלשון אם נתרסק. אני זוכר אותו מסובב את ההגה עם כיוון הנסיעה בעודנו מסתחררים בתוך ענן אבק מחוץ לדרך הסלולה, עיניים מרוכזות.
ההכשרה הצבאית של שנינו הצילה אותנו. אני הכרתי את תרגולות ההתהפכות, הוא ידע מה לעשות במקרה של איבוד שליטה. חיינו.
יום אחרי, אני זוכר את עצמי מתעורר בקיבוץ. ישנתי רע, על מזרון ורצפת עץ. התקלחתי, התגלחתי, שמתי דיאודורנט ובושם, ויצאנו לדרך. הנסיעה חזרה היתה דברנית כרגיל, אבל חייתי אותה באוטומאט.
אני זוכר את הדרך לקיבוץ, אני זוכר את השער, את הסופרמרקט, את ההוראות בטלפון, את העליה.
אני זוכר אותך מחכה מחוץ לחדר.
אני לא יודע למה ספרנו מאותו היום. זה היה די מחורבן. איטי, מהוסס, מפוחד. לא כנה.
בשבילי, הפעם הראשונה שלנו, היום הראשון שלנו, היה הפעם השניה שביקרתי אותך, שלישית אם סופרים את ביקור הפתע הכושל שלי.
בשבילי, תמיד תהיי ככה, במכנסונים קצרים, מוזיקה ברקע, מתמרחת בשמן גוף. אני זוכר את הרגליים האינסופיות שלך, את החום הגוף שלך. אני זוכר שלא מיהרנו לשום מקום.
בני אדם, לעומת זאת, מתאבדים כל יום. כל יום אינסוף אנשים זורקים את עצמם לתוך התהום של חיי היום יום. כל יום אנשים מוותרים על האושר של עצמם, מתעלמים מכל מה שהם רוצים להיות, פשוט כי סטטיסטית זה לא אפשרי.
אני רוצה להגיד שאני שונה, ומיוחד. אני רוצה להבטיח לעצמי שאני לא אעשה את זה,
אבל זה שקר.
אני עושה את זה כל יום כשאני מתעורר.
כל יום אני הורג את עצמי קצת יותר על משחקי מחשב, על מספרי טלפון שאני לא מחייג, על אנשים שאני לא פוגש ולא רוצה לפגוש.
להרוג את עצמי באמת אני לא אוכל לעולם. התקווה הזאת שמחר יהיה יותר טוב, והעובדה שמוות עצמי אמיתי הוא הדבר הכי אנוכי ביקום עוצרים אותי כל יום.
אבל זה לא משנה את העובדה שאני רואה את האינסוף השומם של חיי היום יום,
ומזנק.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
