תחת שמיים זרים
...והדרך עודנה נפקחת לאורך... |
| 4/2009
היום הראשון של שארית חייך.
"יש פה ריח של גופה!"
אני מרים את הראש מהמסך לשניה, ורואה את עופר מעל הכיור, שותף כלים. אני מרים גבה אחת כדי לציין שלא התרשמתי, וחוזר לקרוא קומיקס און ליין.
"זאת הבעיה!" הוא אומר עם סימן קריאה [עופר תמיד מדבר עם סימני קריאה, או לחילופין עם רגליים שלובות ולינקים של וויקיפדיה], "יש כאן פח זבל מתחת לכיור!"
אני עדיין מסרב להתרשם. איתמר יושב מול הטלוויזיה ומשחק בפלייסטיישן, משהו שלא מעניין אותי מספיק כדי להתעסק בו. עופר מתעסק עם הממצא החדשני שלו, ומכריז שזה מקור הריח.
"ג'ו?! אתה השתמשת בפח שמתחת לכיור?!"
אני מניח שזאת התקדמות שהוא מניח שאני משתמש בפח כלשהו, אבל במקרים המועטים שבהם אני טורח לזרוק דברים לזבל, אני משתמש בשקית התלויה ליד המקרר. אני חולק איתו את המידע הזה, ואנחנו מגיעים למסקנה ההכרחית שכמו כל דבר רע בבית, גם הפח זבל המרקיב הוא ירושה מהזמן המועט שג'ון חלק איתנו את הדירה.
עופר שולף את הפח, ומניח אותו ליד הדלת.
"זה הדבר הכי גרוע שאי פעם הרחתי! נזרוק את זה עם כל הדלי, קומפלט! אין מה להציל כאן! זה מחריד! ...! אז, הבא שיורד למטה, שיזרוק את זה!"
ואז הוא חוזר לשטוף כלים.
שקית הרקב השחורה מצחינה את הבית, חורכת את הדלי הלבן ומאיימת להישפך לרצפה.
לא אכפת לי, אני מצהיר פנימה. לא אכפת לי עוד מכלום. העולם יכול לעלות באש, ולי לא יהיה אכפת.
אבל פתאום אכפת לי. אז אני מסיים לקרוא את הסטריפ, הולך לחדר, נועל נעליים, ויורד לזרוק את הפח כולו. אני לוקח גם את השקית שתלויה ליד המקרר. כשאני חוזר אני אוסף את הכוסות מרחבי הבית שוטף אותן.
אני מסתכל סביבי, והכל כרגיל. עדיין לא אכפת לי. שיט.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
