תחת שמיים זרים
...והדרך עודנה נפקחת לאורך... |
| 5/2009
תזמון.
"היא תהיה ממש יפה כשהיא תהיה מבוגרת" אני אומר, מצביע בסנטר על המסך, ועל דמותה של דקוטה בלו ריצ'רדס ב'מצפן הזהב'.
"היא כבר ממש יפה" אומר ניאו, למבטיהם התוהים של האחרים בחדר.
יובל מסתכל עליו, שיער שמנוני נדבק לפדחת נוצצת, חיוך מונגולואידי מרוח על הפנים שלו. "יש לך חיבה לילדות, הא..?"
אני יודע מה בא, ואני לרגע תוהה אם יש לי דרך לעצור את זה. לא, אני מחליט, ומסתכל על שותפי מתרסק.
"הזיינתי פעם עם ילדה בת 13" הוא אומר, ראש מונמך, עיניים מושפלות, חיוך מוכה. יום אחד אני אצליח להסביר לו שהוא לא חייב לחלוק את זה כל פעם שהנושא עולה.
"מה?! מה אמרת..?!"
"אה.. כי פשו-"
"הוא היה אז בין 12," אני מתערב, "זה לא נוראי כמו שזה נשמע."
"היית בן 12?"
"אה..." ניאו שוקל לרגע, "הייתי בן 21."
"זה בעיה בעברית, קשה לו עם מספרים" אני מאלתר.
"כן, אה..." הוא עדיין חוכך, "אז ראית את המשחק? ברצלונה, היה מדהים."
"כן כן," יובל רץ דרך השקר, עיניים מריירות "אז מה היה?"
"מה, היה מדהים," אני משתלט על הדיון, "משחק מטורף. צ'לסי הבקיעו שער בדקה ה17, ואז שלטו במגרש לאורך כל המשחק. כבר היינו בטוחים שנגמר, ואז, ממש בסוף, בדקה ה92, ניאו זיין ילדה בת 13."
יש שקט כזה לרגע, בזמן שאנשים מעכלים את זה.
זה הכל בתזמון.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
