| 5/2009
1
הסרט שהכי הפחיד אותי אי פעם היה סרט בשם "עיר אפלה". אני ממליץ בחום.
הסיבה שהוא הפחיד אותי היא שהסרט הזה מתעסק במרץ באחד הדברים הבודדים שמפחידים אותי - הזיכרון.
אני זוכר יותר טוב מהממוצע, ואני שם לב לפרטים יותר טוב מהממוצע. אני שם לב לסיכות על חולצות, לבקבוקים שכוחים, לשומר מסך ומתי הוא מופעל. אני זוכר רמזים מוזיקליים [כן, זאק סניידר, אני מסתכל עלייך] ותסרוקות, ואני שם לב להבדל בין האיפור הזה לאיפור הקודם, והאיפור הזה הרבה יותר מתאים לך.
הזיכרון מגדיר את היקום שלי. לשכוח משהו זה המוות המוחלט, לא לשים לב לדברים ברורים מאליהם זה העלבון האולטימטיבי. להתעלם מהפרטים הקטנים זה חטא נגד הטבע.
בדיוק לפני שנה נפרדתי מאישה שאהבתי, ואני כבר לא זוכר איך זה להיות זוג. אני זוכר שלפני שבוע דיברתי על זה עם אחד מהעבודה, שחיי עם מישהי כבר שש שנים, ואני זוכר את התחושה הזאת של כמעט בוז לזוגיות שלהם, תחושה של משהו זר לי לחלוטין, לפני שנזכרתי, כמעט בהלם, שגם אני הייתי זוג פעם. שגם אני חשבתי על אדם אחר, על ישות חושבת ונפרדת ממני, כחלק אורגני מעצמי. היום, הרעיון זר לי כמו הרעיון של לנשום במים או לחיות נטול טלפון סלולרי.
אני יודע שזה נשמע מתנשא, כל ה"מעל הממוצע" הזה. אני גם לא בטוח שזה נכון, כי אני לא ממש בטוח מה ואיפה הממוצע עומד. זאת בעיקר הבחנה כזאת על האנשים מסביבי, למרות שאולי זה לא נכון. אני גם תמיד חווה אינסטינק התחפרות כזה, של להסתיר, לא לגלות, לשמור את הקלפים קרוב לחזה ולא להראות שאתה זוכר המון ושם לב ליותר. אני מעמיד פנים ששכחתי שמות של אנשים, כי אני אמור ואני רוצה להראות קז'ואלי וקליל, ולזכור זה להתאמץ, לתת חשיבות. אני מעמיד פנים שלא שמתי לב לדברים קטנים כדי שלא יחשבו שאני סטוקר.
זה פחות טיפשי ממה שזה נשמע. אנשים תמיד פחדו ותמיד יפחדו ממה שהוא סטטיסטית נדיר. אז כן, היום זה בסדר להיות מצחיק, בולט, חצוף, שנון, "מיוחד". אבל, לזכור ולשים לב, זה מטריד. זה להיות סטוקר, זה להיות האיש הזה המוזר שבוהה, שרואה, שיודע מה שהוא לא אמור לדעת. וזה שאני עושה את זה בלי לנסות, כי כזה אני, לא אומר שאני צריך לפרסם את זה.
אני כבר לא זוכר את זה, וזה מפחיד אותי. לא רק כי הזיכרון מגדיר את הקיום שלי, אלא גם, ובעיקר, כי זאת היתה תקופה טובה בחיי, ואני לא רוצה לאבד אותה.
אני חושב שזה הולך לאיבוד כי בניגוד לכמעט כל תקופה אחרת בחיי, מה שהיה חושב זה הרגשות, ולא העובדות. אז, את הצבא אני זוכר כי אני זוכר את העובדות, את מי לבש מה ומתי ומה אמרנו ומה הצחיק אותי. את הרגשות, את הזעם העצור, את חוסר האונים שלימד אותי אפטיה, שלווה וזן, את הבדידות והחוסר הכמעט מוחלט בפרטיות ואת הזמזום האינסופי של חיילים וחיים מסביבי, אני זוכר כעובדה. אני יודע שהרגשתי את כל אלו, אבל אני לא מסוגל לשחזר את הרגש.
וכנ"ל בזוגיות ההיא, שאבדה ולא תשוב. אני זוכר שאהבתי, אני זוכר שהרגשתי קשור ומחובר ומוגן, אני זוכר שדאגתי למישהי יותר משדאגתי לעצמי, אבל אני זוכר את זה רק כעובדות. אני לא זוכר איך זה מרגיש, ויותר גרוע, מחשבה על זה גורמת לי מעיין פאניקה. אני לא יכול לשחזר את ההרגשה, רק את העובדה שזה היה נוראי כשזה נגמר, וזה מרחיק אותי מכל העולם.
אבל עברה שנה. תקופה האבל נגמרה. הזיכרונות התעמעמו ושקעו, ולחשוב עליה לא גורם לי כאב פיזי יותר, רק חיוך מעומעם.
אני מודה בפחדים, אני מודה בכאב, אני מודה באפשרות שלא אחזור לאהוב עוד לעולם. אני מסתכל על העולם כמו שהוא, ואני מוכן להמשיך הלאה.
אחרי הכל, השמש לא באמת שוקעת - זאת רק אשליה שנגרמת ע"י סיבוב כדור הארץ.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
