תחת שמיים זרים
...והדרך עודנה נפקחת לאורך... |
| 7/2009
כולכן זונות.
שתיים בבוקר.
אני, כהרגלי, לא ישן. אני יושב מול המחשב, קורא קומיקס ומחפש כתבות דעה מעניינות בגדה השמאלית לטרל, כשהדלת נפתחת, והשותף הרביעי נכנס.
"היי גבר." אני אומר בלי להרים את הראש.
שקט. אפילו הדלת נסגרת בשקט. יש ענן של דממה שאופף אותו, זעם חרישי שמזדחל וממלא את החדר.
אני מסובב את הראש, ושואל לשלומו שוב, אבל העויינות השקטה מכה בי.
"הכל בסדר..?" אני שואל, כשברור שלא.
"כן." הוא עונה, לסת קפוצה, עיניים ממוקדות בשנאה. הוא לוקח שפורפרת פרינגלס מהארון, פותח אותה ומתחיל ללעוס בדממה, מפרק עצבים על חתיכות תפוח אדמה קלוי.
נרקיסיסט כתמיד, אני תוהה אם עשיתי משהו, והוא מודיע לי שלא, שהכל סבבה. הוא מתיישב על הספה, מול הטלוויזיה, ומחפש משהו בסרטים המוקלטים. 'ביוויס ובאטהד דו אמריקה' מתחיל להתנגן, והוא מסרב לגחך.
אני קם מהמחשב, ומתיישב ליידו על הספה.
"יום ארוך?" אני שואל.
הוא שותק לרגע, ואז מדבר.
"יום ארוך שנגמר מחורבן. סיפרתי לך על ההיא שאני עובד איתה? הרבה זמן אני מרגיש שיש בנינו אנרגיות טובות. אז היום כל היום דיברנו וצחקנו, וכשנגמר היום הזמנתי אותה הביתה, לעשן. היא אמרה לי שהיא הפסיקה, וזה, ואמרתי לה שאולי בכל זאת, ואז היא אמרה 'אני אומרת כן לג'ויינט, לא לך'."
אני שותק לרגע.
"אולי.. אולי זה טיז כזה?" אני מנסה לדחוק בכוח שבב של ספק לתוך הסיפור, להפוך מכה מרסקת לאגו לאיזו אי הבנה שכזאת.
"די, נו. כשאומרים את זה ככה, זה פשוט דחיה לפנים. שתלך להזדיין."
אני יושב שם לצידו, עדות דוממת לכאב שלו. אין לי מילים. אני מנסה, אבל כלום לא עולה לי, והחדר מוצף בשקט המחניק הזה, באומללות.
ביוויס ובאטהד משתטים על המסך, ואני בוהה, והוא בוהה. בסוף אני נכנע, ואני חוזר למחשב. דקה אחרי הוא מכבה את הטלוויזיה, והולך לישון.
כולכן זונות, ואתן לא ראויות לנו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
