| 12/2009
רציתי לכתוב משהו אחר, אבל לא ידעתי איך אז כתבתי את זה.
ואז יש את הרגע הזה, הנוראי, של ההבנה.
ההבנה היא הדבר הכי גרוע. כמו בטרגדיה יוונית, רק, כמובן, בגודל אמיתי. לא ממוצא, לא עצום ואפי ואינסופי, אלא קטן ומחלחל. אתה עומד שם, עיניים מתות כרגיל, חשופות לעולם, ואתה מבין. שמשהו נוראי קרה, שמשהו נוראי קורה ברגע זה ממש. שאין מספיק זמן, ולא יהיה מספיק זמן. שהעולם קורס כל רגע, והניסיון הזה שלך, לעמוד על קרקע מוצקה רק לעוד רגע אחד, להחזיק את החיים כמו שהם לפני שהם נקרעים ממך, הוא חסר תוחלת במקרה הטוב.
הרגע המחריד שאתה מבין שהאפשרויות נגמרות, וכמו עכברוש במבוך, אתה מנסה לעשות את דרכך החוצה. התנועות שלך הופכות לדחופות יותר ויותר, ואתה מנסה לתקן, ומליון "אבל"ים חוסמים את דרכך.
הרגע המחריד שבו אתה רואה את קצה החבל ומבין שאין עוד ברירות, זה הזמן לקפוץ או למות - אולי שניהם.
העולם שלי נגמר, ואני מתחבא. הרצפה נעלמת לה לאיטה ואני מחכה לשניה הנכונה לקפוץ לצד השני, להיות אדם מבוגר, להצליח. יש לי חלום פשוט למדי, על עולם טוב יותר, ואני מפחד לא להגיע אליו.
כמו תמיד, אני מוצא נחמה באחדות האנושית. כולנו חווינו את זה. כולנו היינו שם. כולנו רצינו משהו ולא ידענו איך להגיע אליו. כולנו אהבנו וכשלנו, כולנו חלמנו. חלק גדול מאיתנו הצליח, למרות כל הסיכויים, לחצות את התהום האינסופית ולחיות, פשוט לחיות.
אני גם אצליח, אני אומר לעצמי וחושק שיניים. אני אצליח ואני אשכח את התחושה הזאת. הרגע הזה יהיה טיפה בים, רגע בודד של אימה בחיים ארוכים וטובים, ואני לא אזכור אותו כמו שאני שוכח המון דברים אחרים.
אבל הרגע הזה, הנוכחי, מחריד. אני חושק שיניים ומחייך, אני מתחבא באזרות' עד יעבור זעם, אני עוצם עיניים וישן שעות מיותרות, מחכה. צריך רק לשרוד עוד קצת, ואז...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
