כנראה שבסופו של דבר אנשים הולכים אחרי האינטרסים שלהם ונהיים אותם אנשים שהם נועדו תמיד להיות, ועם זה, אי אפשר להילחם.

כבר מזמן למדתי לקבל כל דבר בפרופורציה הנכונה, אולי בגלל זה אני לא מתפרקת. אני פשוט לא רוצה להאמין שהעולם כזה.

אם העולם בנוי ככה, אם כל האנשים כאלה, מה הטעם?...

קשה להחליט אם צריך להפסיק להאמין. אני נאחזת בכל קצה חוט של תקווה. של חלום.

אבל איך שהזמן עובר מהר, אנחנו בוחרים שבילים שונים, המציאות משיגה אותי מהר מדי. אני עדיין לא מוכנה להקפיא את מה שנשאר מהלב שלי.

כשאני חושבת על זה, אמא שלי נלקחה וקיבלתי חברים שהיו הכל.

אולי עכשיו אני מספיק חזקה להיות בלעדייהם גם.

זה הזמן שלי להבין שאני באמת לבד?...

אולי זה המבחן הכי גדול שלי.

למה אי אפשר לחזור לגיל 16?... התמימות זאת המתנה הכי גדולה של הטבע. הייתי רוצה להרגיש אותה שוב.

מוזר שאנחנו זוכרים את הרגע שהתמימות נעלמה, ובאותו רגע אנחנו רואים משהו שהוא מעבר להבנה.

אנחנו מסרבים להאמין שזאת המציאות. שקיים כזה כאב.

מי שמצליח לשמור על הראש בעננים ורק רגל אחת על הקרקע, הוא אדם מאושר באמת.

אין כאן מה לראות. אני מעדיפה לברוח לחלומות שלי, כל עוד הם קיימים.

אוהבת, סבט.