יצחק רבין.

איש שלא הספקתי כמעט להכיר.

הייתי בת שש כשנרצח, לא הבנתי את מלוא המשמעות.

אני זוכרת שקמתי באותו בוקר ואמא בכתה. הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם זה שאמא שלי בוכה.

היא סיפרה לי שהוא נרצח, וישר השם "יגאל עמיר" נצרב בתור זיכרון רע ומכאיב.

מהטלויזיה זוכרת אני תמונה בודדת מאותו בוקר, הרבה נרות והיו שם גם פרחים. נסעתי לבצפר ואלינור ישבה לידי בהסעה והיא לא הבינה למה אני מנסה לבכות בכוח, היא לא ידעה שהוא נרצח. ואני ניסיתי לחקות את דרכם של המבוגרים ולבכות. כי כולם בוכים.

היום עשר שנים אחרי וכמעט זלזלתי בקיום יום הזיכרון לזכרו.

הטקס היה נוראי, לא קשור לשום דבר, בלי שמץ של מקצועיות בניגוד לשנה שעברה...

ואז קרה הדבר שגרם לי לשנות את כל מה שחשבתי עד לאותו רגע, וקיבלתי החלטה להיות מעורבת ולהשפיע.

הדבר היה שירת התקווה.

היו ארבעה נגני כלי נשיפה ועוד אחד על הפסנתר ללא זמר שישיר, ורק הקהל שר.

ארבע מאות איש, ואפשר לשמוע בבירור מוחלט את המילים...........ואיזו עוצמה............וכמה אנחנו חייבים להישאר ביחד. ולא לתת לכלום לשבור אותנו. לוותר ולהתפשר, אבל לשמור על העם שלנו.

אז במשך שש שעות שמעתי זיוני שכל על דמוקרטיה. התעצבנתי מהחוסר תועלת ומהשטויות שניסו לדחוף לנו. שאלות בלי תשובות, מדריך שאוהב להגיד שאנ טועה. ואז לתקן את עצמו שאני צודקת.

סתם חרא.

חזרתי הביתה ונכנסתי לישון, לא כ"כ מדוכאת.

קמתי בצורה נוראית...ראיתי את התמונות שאחרי הרצח, את האנשים בוכים, את איתן הבר מקריא את ההודעה על מותו של יצחק רבין, את שחזור הרצח...

האינסטלטור במטבח עם אמא שלי. אני מכינה לי קפה מר והדמעות עומדות בעיניים.

עליתי למעלה, ובכיתי את כל היום הזה. שבאופן גלוי אין בו מיוחד, אבל יצאתי לדרך חדשה ולא רצויה מבחינתי. אבל נכונה.

זה היה צריך לקרות מזמן, השינוי הזה. אבל לא היה לי אומץ.

וזה כ"כ כואב לי עכשיו. אז אני פשוט בוכה.

האם בכיתי על רבין? ספק. כאב לי לראות את כאבם של האנשים ואת שברונם.

הרי אני במצב זה עכשיו בדיוק.

וזה מתחיל לעבור כל התקופה הזאת, ואני יכולה לראות את הטוב באופק. רק צריך להאמין.

ואפשר לאסוף את כל משפטיך

ואת כל משפטיי

ולכתוב מהם שיר שישאר אחריי

קשה לכתוב את כל התחושות וכל המילים

כל אחת מובילה לאלפי רגעים ושבילים

ויש את ההשראה

והמילים בוערות

"לפחות יצאו מזה שירים טובים"

"לפחות"