זה היה שבוע מלא חוויות. חלקן כואבות אבל זה היה גם שבוע מלא בתובנות חשובות.

קודם כל, אפתח במכתב למישהי שאני חבה לה הרבה מאוד. וסביר שלא תקרא אותו לעולם.

מפקדת יקרה

קשה להאמין שאת מבוגרת ממני בפחות משנתיים לא רק מעצם תפקידך, סמכותך והאופן בו פיקדת עלי אלא גם החוכמה הרבה שלך שאינה מתבטאת רק בתואר שלך בכימיה ובציונים שלך בכימיה ופיזיקה.

עונג גדול היה לי לדבר איתך אז את אותה שיחה בלילה, כשלפני כל מילה שיצאה לי מהפה הייתי צריכה לומר "הקשב המפקדת" ואפילו לא ידעתי את שמך אף כי ידעתי אותו מהרגע הראשון שראיתי אותך.

הטפת לי, ביקרת אותי, ירית בי חיצים כואבים אבל צדקת. אנשים שמכירים אותי חיים שלמים אמרו לי מה שאמרו אחרי ארבעה ימי היכרות בלבד.

בכיתי, סיפרתי לך על הבית ועל האהבה שלי לכימיה וכשהתחלנו לדבר וסיפרת לי אודות לימודי הכימיה שלך והמעבדה שיש לך בבית שקיבלת ליומולדת 18, הרגשתי הכי מחוברת אליך בעולם. המשפט "כימיה זורמת לי בעורקים" שבה אותי כמו גם העונג שעבר בך שהזכרתי את הקורס בכימיה אורגנית שלמדתי. פשוט הבנת אותי.

אמרת שנדבר על זה אח"כ, ולא דיברנו. ואני מרגישה קצת החמצה בנוגע לזה.

סיפרתי לי שהתנדבת ואימצת וירדת בלימודים, שהגעת לשלב ג' בכימיאדה, שאת יכולה לתת לי את הטלפון שלך אחרי שהכל ייגמר כי אני צריכה לדבר עם מישהו ואני רק חשבתי כל אותו זמן (גם אחרי שהרצת אותנו וכעסת נורא אחרי איחור של עשר שניות) איזו מפקדת אדירה יש לי, איזה בנאדם מדהים את.

אמרת לי דברים כואבים שאני צריכה לשנות בעצמי, שאני חיה בסרט, שאני לא בסדר. והפעם בגלל ההערכה העצומה שיש לי אליך החלטתי לשנות. החלטתי להאמין שאת צודקת ולא לזלזל ברעיונות האלה שנראו לי מופרכים עד כה.

אחרי השיחה הזאת, ואחרי המסדר בלילה ניגשתי אליך ואמרתי לך תודה על כך שהערת את תשומת ליבי כי לא הייתי מודעת לרע שבי.

היה לי רע, בכיתי ברוב הימים. אבל עכשיו אני בוכה כי אני מתגעגעת אליך. כי היית האחות הגדולה שלי במשך חמישה ימים ועשית זאת נפלא.

אני מתגעגעת ליופי שלך, למבט הרציני ולעיניים הכחולות הגדולות, לגומות היפות האלה כשאת מסתירה את החיוך או מפגינה אותו, את הקול המעודד שלך שמהדהד לי בראש וברור שלא אשכח ואת ההרגשה שנתת לי שהשמיים הם הגבול.

היית יכולה להיות חברה טובה שלי, ואני שמחה שהייתה לי הזדמנות לחבק אותך כי לא יכולתי לומר לך בדרך אחרת מה אני מרגישה.

תודה לך נטלי. אני אוהבת אותך.

אפרופו צבא.

אתמול ביקר אותי ידיד טוב שהתגייס בתחילת שבוע שעבר, והיום ביקר אותי ידיד שהוא כבר כמה חודשים בצבא.

בקשר לראשון, הוא לא השתנה כ"כ. לא הספקנו לצחוק כי היינו גמורים מעייפות.

והשני נורא השתנה. הוא פשוט התבגר ועדיין קצת קשה לי לעכל את זה. איך בשלושה חודשים אדם משתנה ככה? מתי הוא מספיק לעבור כאלה דברים משמעותיים?

לאט לאט אני מתחילה להבין את משמעות הצו הראשון שלי (30.1 - עוד מישהו?) את משמעות הטופס הירוק שלי שיש עליו חותמת "עבר" במקום של המבחן התיאורטי.

אני מתחילה להבין לאן נעלם הלחץ שלי מכל דבר ולמוכנות שלי לדברים מסויימים ולתשוקה העזה הזאת.

אני לא יודעת אם אני יותר מצפה או מפחדת. בקרוב תהיה לי יומולדת 17.

תמיד חשבתי שגיל 16 הוא המעבר בין הילדות לבגרות ממש. שבגיל 17 מקבלים רישיון וזה גם גיל בסדר לשכב.

וגיל 15 תמיד נראה לי קטנצ'יק.

מאז ומתמיד היב'ניקים נראו לי עצומים ובוגרים, היום אני לא מסוגלת לעכל ששנה הבאה נהיה אנחנו במקומם. שהם הגדולים והבוגרים.

אני לא רואה את עצמי בוגרת.

ואי אפשר בלי עדכון קטן למצב הקיים

אז יותר קל

והגשם של נובמבר כבר נגמר

ואולי קיבלתי קצת פרופורציות פה בזמן שבכיתי שם

וברור שחשבתי ועודני מדמיינת וחולמת אותנו

והשמיים כ"כ יפים. ואני רוצה שתראה.

אבל משום מה, יותר קל לי.

אולי כי הבנתי חשיבותם של טוב ושל כבוד.

שבוע טוב

שירה