חיים, נו

בא לי לנסוע למצפה רמון עם הכסף שאין לי. 

להשאיר בתל אביב את הבית שלי ולנסוע לבד. 

להתחפר במושב שלי ברכבת המקפיאה לבאר שבע ומשם לצאת לתחנה המרכזית המהבילה של באר שבע מרכז. 

לפני שמונה שנים לא הייתי מאמינה שיש משהו בצבא שאתגעגע אליו, אבל הנה, אני מתגעגעת לנסיעות הארוכות. להסתכל על הדרך ולספר לעצמי סיפורים. מה אני רואה. מה מוכרים בחנויות האלה. מי עובד בהן. מי אוהב ומי שונא בבתי הקפה. מסבירה לעצמי את המציאות ואת החיים מהמקום היחידי שאי פעם ידעתי להיות בו, מהצד. 

אנשים נוסעים ממקום למקום ואני כבר נמצאת במקומי הטבעי, עם המבט מבחוץ פנימה. והקרון הסטרילי של הרכבת מקפיא ומחטא את הניחוח של חיים אמתיים. המזגן לוחש ״כאן רק הדרך לשם״ והדמיון שלי בוער. מה יש שם ומי עוד בדרך. ואני נחה, כי כאן לא נעים לדבר אז אני יכולה להפסיק להעמיד פנים ולהיות חכמה עם עצמי. ולהיות עם עצמי. ולחשוב על המלצרית שמגישה עכשיו קפה בסניף של ארומה קרית גת שחלפתי על פניו. את מי היא אוהבת? 

מהרכבת לאוטובוס. שכחתי את מספר הקו. משהו בשלוש ספרות, זה בטוח. עשרים דקות המתנה. אני מזיעה בפנים. תמיד. זאת הדרך של הגוף שלי להסביר לאנשים שסביבי שאני שאני כבר מלאה לחלוטין, כל כך שמה שיש כבר מושפרץ החוצה, ואין לי עוד מקום להכיל. ככה הם מתרחקים. ואיזו הקלה זו להיות סוף סוף לבד. 

אקח נשימה עמוקה. כזאת שמזכירה לי שלא נשמתי כבר שלושה חודשים, מאז הלילה ההוא במתחם ההוא עם הפיגוע ההוא, זה שכבר כולם שכחו. תל אביב מרגישה רחוקה שנות אור ואני לוקחת עוד נשימה עמוקה שמזכירה שבכלל יש לי צלעות, טוב להיות רחוקה. 

האוטובוס הוא מקום פחות סנטימנטלי מהרכבת. וגם פחות מעורר השראה. אך בכל זאת הדרך היא תמיד דרך, וכמה נעים להיות בדרך. להיות לפני או אחרי ולא בתוך, לא להתמודד עם הבחירה שלא לקחת חלק, להיות עם המבט מוסט. אני ארכיב אוזניות. אני אעצום עיניים. זו רק הדרך שמטלטלת אותי עכשיו. 

מצפה. תמיד עלובה יותר ממה שדמיינתי אותה. גם פה מגעיל. ואף על פי כן. המדבר יבש ואני לא מזיעה בפנים. אני נשכבת על המיטה ומרגישה את גופי מתנדנד כמו על גל מים, תחושת סחרחורת מנחמת של אחרי נסיעות ארוכות. הראש שלי כבד ועוד רוצה שמישהו יניע אותו לכאן ולכאן, כמו שמרגיעים תינוק.  ופתאום רחם סגור ומבודד נשמע לא רע, נישאת ונאהבת בדרך הארוכה ביותר שעשיתי. ואפילו זאת בעצם מחשבה דוחה , בעצם כמו כל המחשבות הכנות.

ולבד. מרחבים עצומים של לבד. וסופר קטן רק עם לחם לבן פרוס וקפה שחור ואין חלב סויה. פשוט זו קלישאה נוראית. ואני אהיה אני גם שם. קלישאה של עצמי. רק רחוקה, מכל צרה שקשרתי בה את נפשי. 

אני רוצה להעמיד פנים במצפה רמון עם הכסף שאין לי. למרות שהיא עלובה. גם אני עלובה וגם אגד וגם רכבת ישראל. לפחות אהיה עלובה בחברה של עיר ושירותים ציבוריים. לפחות לא תהיה טלוויזיה אז אוכל להתחיל לדמיין. לפחות שקט וצהוב וצחיח ואנשים מכוערים. לפחות אוכל להפסיק לעבוד בלהיות בסדר ולהתחיל לבכות על עצמי.