הכל כבר נכתב, והכל כבר נאמר. אין לי דבר לחדש לכם. לכל זכר לקורא שנמצא פה, חייבת אני התנצלות. תקופות האינטיליגנציה המעורערת שלי מכניסות אותי לדיכאון. אנא סלחו.
וואו. עצם העובדה שהצלחתי להשלים עם כך שאני עצובה, זה כבר טוב. אני מפגינה רגש. אני מתחברת אליו. אני משלימה איתו.
אני מסוגלת לשתף מישהו בזה. זה מדהים מבחינתי. זה שונה, וזה חיובי כל כך.
ובכך אני רואה נקודת אור קטנה. וחיוביות שקורצת במן חשכה כזו. -חיוך-.
...
לפני שעה לערך, יצאתי מהמקלחת. ואין זמן ביום שאני אוהבת יותר מאשר את הזמן הזה לאחר מקלחת טובה. כשאני מורידה את החלוק, ומסוגלת להרגיש לכמה דקות יחידות ביום, שלמה עם עצמי. עם מי שאני.
5 דקות של הרגשה כל כך נקייה וטהורה.
וטיפות טיפות של מים זולגות לאורך כל הגוף, מקודקוד ראשי, עד לבהונות רגליי. כשכל טיפה זוכה לעבור על כל אחד מקימורי גופי. רואה את כל פגמיי, מתעלמת, וממשיכה הלאה.
כשאני מביטה על גופי, ורואה שכל דבר שנחקק עליי במהלך היום, נמחק ונשטף, ואין לו שום זכר. ואוכל לקום מחר בבוקר, ולחקוק מחדש.
ואחרי כמה רגעים של תענוג, אני שמה עליי גופייה נקייה, שחורה וצמודה, ותחתונים שחורות גם כן. סתם כי אלה הם הדברים הקטנים שגורמים לי להרגיש יפה.
וככה הלכתי לישון. כשעל הלחי ספק דמעה, ספק טיפת מים.
ושכבתי במיטה עוד כמה דקות. דקות מהסוג שלא נגמר. כשכל דקה נמשכת ימים.
והמחשבות לא פיספסו דבר.
ומרוב עצב כבר לא יכולתי לישון. והייתי חייבת לכתוב.
ואז עליתי לכאן. אליכם.
ודבר אחד יש לי לומר.
כתיבה אינה מעבירה את העצב, היא ממחישה אותו ומעבה אותו.
לילה טוב לכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
