נגיעה של אופטימיות בעולם ללא חסד

שמנה.

ולא רק מבחוץ.

שונאת את ההרגשה הזו. של כבדות. של אי-סקסיות מופגנת.

שגם בחולצה הכי יפה, שעושה את החזה הכי יפה, ואת הבטן שטוחה כזו, כמה שאפשר, אני מרגישה לא יפה.

לא יפה מבפנים, ולא מבחוץ.

ולא משנה כמה עיפרון שחור אשים כדי להסתיר את הפנים שלי, ארגיש כמו אחת שלא ראויה בכלל שיגעו בה.

שלא ראויה לבחור שיגיד לה שהיא יפה בכלל, כי הכל בעצם יהיה שקר.

אני שונאת את הימים האלה.

*הערה. זה לא פוסט צומי טיפשי.

את תיקחו את זה ככה, אל תנסו לעודד.