נגיעה של אופטימיות בעולם ללא חסד

זה בכלל הגיוני לרצות להיות חולה?

הכמיהה הזאת ללהפסיק לאכול לעולם, היא פתטית?

מוזר עד כמה שהרגשות המעורבים שלי לגבי עצמי מבלבלים.

דקה אחת להרגיש יפה, ודקה אחרי זה מספיקה מילה אחת שהובנה לא נכון, כדי לחשוב את ההיפך הגמור.

ואין הרגשה מגעילה יותר מזו.

מעניין איך ארגיש מחר.

באמת יהיה לי חשק לחגוג?

האם אתלבש בבגדים יפים, או שמא אלך עם סווטשירט רחב לבית הספר?

את זה כבר נראה, אבל נקווה לטוב.

אגב, מחר, אם תהיתם, יומהולדת.

מבחוץ אני כולי מתרגשת, מבשרת לכולם בשמחה לא לשכוח מתנות,

אבל אני מצפה להתאכזב. וקשה להסביר למה אפילו.

אז בינתיים להתראות, עד הפוסט הבא.

ויומולדת שמח לי. (: