נגיעה של אופטימיות בעולם ללא חסד

יש כל כך הרבה מה לכתוב כאן עכשיו. יש כל כך הרבה מה להוציא.

אבל אי אפשר. אנשים יקראו. ואנשים ידעו. אז מראש אני אומרת, לא הכל כאן כנה. צנזורה קשה עברה על הפוסט הזה. אל תקראו אותו אפילו, הוא חסר טעם לחלוטין.

היום הזה היה נהדר. החברים היו נהדרים. כולם עשו את מיטב מאמציהם על מנת לעשות אותי מאושרת.

ומסתבר שאלו הדברים הקטנים שעושים את זה. ותשומת הלב שהוקדשה לי היום הייתה נהדר, ואשקר אם אגיד שאני לא נהנת ממנה. אנשים הרעיפו עליי את אהבתם וגרמו לי לחייך. אנשים התייחסו. זה היה מקסים.

אבל זה לא לגמרי הרגיש יומולדת. אני חושבת שמשנה לשנה הערך של היום הזה אצלי יורד.

וזה לא משהו חיצוני בכלל, ואין לזה שום קשר לשלל המתנות והחגיגות.

אבל הקסם ביום הזה נעלם טיפה.

אני כבר לא בת 7. אני כבר לא מעבירה את השבועות שלפניי היומולדת במחשבה על הליצן המיוחד שיעשה את המסיבה שלי למגניבה ביותר. אני לא מתלבטת שעות בין עוגת-כדור-פורח ובין עוגת-תיבת-המטמון, שאבא יתחיל להכין יומיים לפני החגיגה.

אני לא מצפה לברביות הכי מיוחדות, והקלטות וידאו הכי צבעוניות כשהאורחים מביאים את המתנות איתם.

זה פשוט... שונה.

ואת היומולדת אני מעבירה במחשבות על מה ייתכננו החברים הפעם, או איזה תשובה להחזיר לכל שולחי האסאמאסים למינהם שלא תשמע נדושה מידי. ואבא כבר לא מכין עוגות מספר העוגות האדום ששוכב במגירה, ומהמשפחה אני כבר נוטה לבקש כסף. מזומן אם אפשר.

והקסם כאילו פג.

ורק נשאר בעצם להגיד תודה לחברים שלי, שמצליחים להחזיר אותו בכל מקרה. כל שנה מחדש.

אני אוהבת אתכם.

יעל.