נגיעה של אופטימיות בעולם ללא חסד

ולו אדם אחד יעז לגשת ולהגיד שהגבות שלי נעלמות מרגע לרגע, אתאבד. וארה גם בו בדרך.

*תזכורת- לאבד את הפינצטה. מהר.

ההורים בחו"ל, השאירו אותי ואת אחי בבית הגדול הזה לבד.

אח שלי מתמרן את הזמן בין צבא לאימונים, מה שמשאיר בעצם, רק אותי.

ואני רואה בלבד הזה רק יתרונות.

בין אם זה זמן בלתי מוגבל למחשבות על כל מה שבא ליד, ולהרהורים חסרי תכלית,  ובין אם זה כדי שאוכל לנצל סוף סוף את יכולות המגבר, ולסובב את כפתור הווליום עד הסוף, שכל השכנים ישמעו את הזיופים שנובעים מנגינתי בגיטרה. תענוג.

וההורים מתקשרים כל יום, פעמיים.

ושואלים ומתעניינים, ומרעיפים אהבה בטלפון. ודואגים לספר על כל הדיסקים שקנו לי, רק כי הם מרגישים אשמים.

ואני לא ממש דואגת להזכיר להם, שהם לא באמת צריכים לקנות כלום, כדי לפצות על תחושת הנטישה. שייקנו, לי זה עדיין לא הפריע.

ואם עוד פעם אחת המיתר של הגיטרה יכנס מתחת לציפורן, וכאילו ישסע לי את הבשר, אני אבכה. זה כאבי תופת.

*תזכורת - להפסיק לכסוס ציפורניים.