נגיעה של אופטימיות בעולם ללא חסד

כעס.

"למה את לא מסוגלת לבוא לפה ולהגיד לי שאת כועסת עליו?"

"אני לא כועסת עליו."

"את כועסת עליו,  ומוצאת את הדרכים המקוריות שלך להעניש אותו."

"אני לא כועסת עליו."

"במוח שלך את לא כועסת עליו. בלב את כן. ההיגיון אומר שאין שום סיבה, ואת מקשיבה כמובן - רק להיגיון."

"אני לא כועסת עליו."

אני כן כועסת עליו.

אני כועסת על זה שהצבא אצלך במקום הראשון. שככה לפחות זה נראה. שאתה מעדיף לשבת 10 שעות ביממה במשרד, או לרוץ בין דיונים ופגישות, ולפקד על אלפי החיילים שלך, מאשר להיות בבית כשאני חוזרת הביתה מבית הספר. מאשר להכין לי ארוחת צהריים חמה כל יום, ולא רק בימי שבת, ושיישאר לכל השבוע. מאשר להחליט שתקח יום חופשי כשאני בחופשה מבית הספר, ותקדיש לי יום שלם. אתה יודע כמה זמן לא בילינו ביחד רק שנינו, יום שלם? אפילו לא כמה שעות שלמות.

אתה בכלל קונה את החוסר תקשורת הלקויה שלנו? את ה-'מה המצב יפיפיה?' 'הכל נהדר!'- שחוזר על עצמו כל ערב כשאתה חוזר מהעבודה? אתה באמת חושב שלחזור הביתה ב9, ולהציע בחיוך להכין לי ארוחת ערב כמו שאני אוהבת, זה מה שייעשה את העבודה? אתה יכול להגיד לי, בלב שלם, שלראות את תוכנית הבידור האקראית שיש בטלויזיה איתי במשך חצי שעה עד שתרדם, זה זמן איכות? זה קשר?

אני כועסת על זה שאנחנו לא קרובים. על זה שאתה מהאנשים האלה, שגם אחרי כל כך הרבה זמן, הם עדיין זרים לי. הם לא יודעים להגיד מתי נפל עליי מצב רוח קשה, ולא יודעים לפענח את הציניות שלי כשאני עצבנית. מציק לי שאתה תמיד החזק. אף פעם לא עצוב. תמיד פוחד להרוס את מעטפת השלמות שיצרת סביבך. (ואני עוד תוהה מאיפה אני קיבלתי את זה). אני תמיד בשבילך הבת המושלמת והיפיפיה. יפתח תמיד הבן המושלם -שחקן הכדורגל המצליח-. אמא תמיד תהיה אשתך המושלמת. אין בעיות. וכשאני מגיע עם המרדים היצירתיים שלי בשלמות, אז אתה מחליט לתפוס דיעה. אז אתה מתקומם. הרי בת עם ראסטות מטונפות לראשה, זה לא אידאלי. נהדר שאדון 'תשאלי את אמא' סוף סוף מגבש דיעה. וגם כל כך מפתיע. לא.

אני כועסת על עצמי. אני כועסת על זה שאני נותנת לך פחות סיבות להתגאות בי. אני כועסת על זה שאני לא תלמידה מצטיינת, ועל זה שלא בחרתי להמשיך בדרכך.

אני כועסת על עצמי. אני כועסת על זה שאני לא רוצה להתגייס לצבא. שיגיע היום ובו אני אגרום לך להתבייש בבת שלך כל כך. אני יודעת שזה חשוב לך. [אבל היי, מקור הסלידה שלי מהגיוס זה אתה. אני מרגישה שאתה עושה עבודת קודש למדינה, אבל נותן לזה להשפיע קצת יותר מידי על החיים שלנו. אל תתפלא אם יום אחד אקום נגד הצבא שלנו ואשתמט. זו תהיה רק אשמתך.]

אני כועסת על עצמי. אני כועסת על זה שאני נותנת לי לחשוב שהמצב הזה באשמתי.

אבא, אני אוהבת אותך כל כך. אני מעריצה את האדמה שאתה דורך עליה. אני מעריכה כל דבר שאתה עושה, ומסכימה עם כל דברי החכמה שיוצאים לך מהפה, גם כשהם שטותיים ומטופשים.

אתה מצליח להצחיק אותי. אתה מכין לי ארוחת ערב בדיוק כמו שאני אוהבת, גם כשאתה חוזר ב9 בערב מהעבודה.

אני אוהבת את זה שאתה בא לחדר שלי כשאתה קם לעבודה ב-5, מכבה את הטלוויזיה ואת המזגן, ונותן לי נשיקה, רק כדי שאמשיך לחלום טוב טוב. אני אוהבת את השניצלים והפירה של יום שישי בצהריים. אני אוהבת שאתה מתעניין בנגינה, ותמיד רוצה שאשמיע לך משהו על הגיטרה.

אני אוהבת אותך.

אבל זה לא סותר את הכעס.

זה הפוסט הכי טעון רגשות שכתבתי אי פעם.

היה קשה בסופו של דבר להעלות את כל הרגשות האלה.

אבל הנה אני. כנה. סוף סוף.