נגיעה של אופטימיות בעולם ללא חסד

חזרתי לקשר הישן והטוב עם האיש הזה שלי.

אמנם הוא כבר שנים אינו שלי, אבל הוא סוג של שלי.

והתגעגעתי לאיך שהוא יודע לגרום לי לחייך האיש הזה.

ואיך שאנחנו מדברים.

ואיך שלפעמים אני מרגישה שהוא האיש שלי.

ורק שלי.

ולפעמים לא.

אבל שוב אפשר לדבר כמו פעם.

והוא מקסים שלי.

ודברים נהדרים קורים בזמן האחרון.

אני לאט לאט מתחילה לעכל את המשלחת שהולכת וקרבה.

אני מתחילה לאהוב את האנשים שאיתם אבלה במשך 3 השבועות האינטנסיביים האלה.

עוד קשה לקלוט שדבר כזה מדהים הולך לקרות לי.

(ומה, מותר גם טיפ-טיפה להתלהב, לא?).

דברים מעיקים בזמן האחרון.

אני מוצאת את עצמי עצבנית יותר בקרבת המשפחה.

אני צריכה לעשות חשבון נפש ושיחה ארוכה עם עצמי, לגלות מה הדבר הקטן הזה שמציק לי כל כך.

אל תוציאי את הכל עליהם, ילדה. הם לא אשמים.

הצורת כתיבה הזאת נוראית.

תסלחו לי בבקשה.

עד שאצליח לסדר את המחשבות בצורה הגיונית יותר, תאלצו לסבול את הגרסה האובר-נקודתית שלי.

מתנצלת.

בואו ניסע לאנטרטיקה. בואו נלך לחפש שם דברים קצת יותר מעניינים.

בואו נמצא סוסים שמדברים עברית.

וננהל שיחות נפש ארוכות ארוכות.

משעמם כאן.

השגרה מותחת את הגבול.

ספק חוצה אותו, וספק לא.

השגרה הורגת.

לילה טוב.