נגיעה של אופטימיות בעולם ללא חסד

"כשתבואי לשכב איתי
תלבשי שמלה שחורה מאויירת בתותים
ומגבעת שחורה מקושטת בתותים
והחזיקי סלסלת תותים
ותמכרי לי תותים
תגידי בקול דק ומתוק
תותים תותים מי רוצה תותים
אל תלבשי כלום מתחת לשמלה
אחר כך חוטים יעלו אותך למעלה
בלתי נראים או נראים
ויורידו אותך
ישר על הזין שלי."

תותים - יונה וולך.

מעלה חיוך. יונה וולך. האישה, והגאונות הטהורה.

...

איזה שבוע לבד. עם כל כך הרבה אנשים לא דיברתי השבוע.

איזה שבוע של התרפקות.

מקסים. צריך אחד כזה לפעמים.

מוזר שהרבה לא התעניינו לשאול מה קורה.

בא לי לכתוב לך המון שירים כאלה.

לילה טוב. אני הולכת לישון.

"ריקוד האלים ישבנים בתולים

 אשכולות ענבים בשיער תלתלים

מקצבים וצלילים

כוכבים שנופלים

 וונוס שותה עוד כוס יין הילולים.

 יפה, שיכורה, יחידה בעולם

 יש לה נפש מורעלת בתוך גוף מושלם

צוחקת בקול פעמון שנסדק

 משנים של סיגריות,

לילות של מחנק,

 בן תמותה לא יבין ריקוד בלי מנוחה

האלים חוגגים אבל ונוס בוכה."

ריקוד האלים \ המכשפות

הייתי רוצה לכתוב לך את הכל. שיהיה כתוב. ככה. מול העיניים.

להרעיף אהבה, ולהודות על הכל. דברים גדולים כקטנים.

אני לא רוצה.

לא כאן. זה שלי ושלך. זה שלנו. ולא של אף אחד אחר.

הכי ממילא הכל כבר נאמר.

מילים יפות שגמרו לבכות.

לבכות מהנשמה בפעם הראשונה.

לבכות משמחה, תהומית שכזאת.

והרי ממילא אתה קורא את מחשבותיי.

כאילו כבר יודע כל מילה שהייתה נכתבת כאן.

אז יפה השתיקה. יפה מתמיד.

3> ככה. מסווה. בלי שאיש יראה.

כמו שבנייני ענק באמצע ראשון לציון המכוערת, חוסמים את הנוף לים מהבית של סבא וסבתא,

כך השכל שלי גם כן נחסם.

לפחות עד הודעה חדשה.

מוטב שבכלל לא תפנו אליו, ולא תמענו אליו את דברי החוכמה שלכם, כיוון שהוא ממילא, לא יקלוט.

בברכת שלום,

המטומטמת בחלוק הצהוב,

         גבעת הלבונה, חדר מבולגן, ישראל.