בכל שנה מחדש ינשאו אותם הנאומים, באותו המקום, עם אותם בגדים שחורים. בכל הארץ יועלו טקסים, שבמבט על נראה כאילו כל הכותבים מתחרים במי יותר דרמטי.
צריך לזכור. אסור לשכוח. אבל צריך ללמוד לעשות את זה נכון. הדרמה לא תחזיר אף אחד. הדרמה תורמת להפחדה, לליבוי שנאה, לצידוקים פוליטיים.
בחרנו בחיים. לא בחיים של זכרון.
משום מה נראה לי נורא הזוי לגרום לאנשים לזכור משהו כל כך משמעותי וכל כך חשוב בגלל שזה עצוב. בגלל שזה מזעזע. בגלל שמרגישים. זאת דמגוגיה. אני לא סובלת את הטקסים ההם שלוקחים ילד בשביל שישחק איזה סיפור של ניצול. זאת סחטנות רגשית.
מגיל 0 מפחידים אותך עד כדי כך שיהיו סיוטים בלילה, ואם סבא וסבתא שלך לא היו בשואה והם עוד יוצאי אירופה אז אתה לא רק אזרח סוג ב', אלא גם אשכנזי סוג ב', ואתה תמיד יודע שכשיום השואה חייבים להיות עצובים ואסור לשמוח כי זה יום עצוב, ואז כל שנה מחדש יש את הטקסים ההם שנוצרו בשביל לגרום לאחרים לבכות, אז איך לא תזכור?
מכריחים אותנו לזכור בגלל הרגש, ולא בגלל ההגיון שדבר כזה שהוא כל כך בלתי נתפס קרה, שזה דבר שכל כך לא יעלה על הדעת, ודווקא בגלל הזכרון דרך הרגש הזה יש אדם בשם אחמדינג'אד ועוד רבים כמותו שמכחישים את השואה באופן מלא, חלקי או שתומכים בה. ואז מוציאים אנשים לפולין במטרה שהם "ירגישו את מה שהם הרגישו". והם יוצאים עם אותה המטרה.
כי אין עוד עמים שעברו, ועדיין עוברים שואה. נכון? בואו נבכה ולא נמנע את השואות האחרות שקורות. לא. הכל סובב סביבנו. ואנחנו למדנו לקח ויש לנו מדינה אבל רצח עם אחר שקורה הוא לא "שואה" כי זה המונח שלנו. יש לנו בעלות על הדבר הזה. כי לא הייתה שואה לפנינו ולא תהיה אחרינו.
כינוי:
טוּל
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
