| |
|
| 3/2010
כאב היצירה
בספרו אלמוות, מצייר לעצמו מילן קונדרה מצב עניינים שבו האדם הוא כלי קיבול למחוות חיצוניות שמתכנסות בו. קונדרה מתבונן בתנועת יד, מחוות שלום של אישה, ונראה לו שהתנועה הזו כבר היתה קיימת בעבר, כאילו יש לה חיים משל עצמה, והיא בחרה להשתכן כעת באישה הזו. האדם הוא בר חלוף, אבל לתנועה חיי אלמוות. התנועה אינה שייכת לאדם, האדם הוא הביטוי של התנועה.
המחשבה הזו מפוררת את כל מה שאנחנו מאמינים על עצמנו, ומאיימת על התשוקות שלנו להיות מיוחדים, בולטים, חשובים. אם כל תנועה שאעשה כבר נוצרה, אם כל מילה שאבטא כבר נכתבה, אם כל מחשבה שאייצר כבר נהגתה - אז מה נותר לי מלבד השתיקה והדממה? כובד משקלן של הציפיות המונחות על כתפינו הזעירות הוא ממוטט. מי שרוצה להשאיר חותם, שהחיים לפניו ואחריו לא ייראה אותו הדבר, נדון להתקפל מכאבי התסכול.
התשוקה ליצור משהו חדש מלווה תמיד בחרדה. האם זה מספיק טוב? האם אני מספיק טוב? אבל כפי שמעידה אליזבט גילברט, מחברת הספר "לאכול, להתפלל, לאהוב" בסרטון הבא מכנס טד, ההצלחה היא קשה עוד יותר. הרגע שבו התודעה מבייתת את הרעיונות הפראיים ולוכדת אותם לשימושה הוא כל כך חמקמק, שהישג חד פעמי מייצר יותר חרדה מתקווה. דווקא יצירת מופת טוענת את אקדח הפחדים בתחמושת איתנה. במקום תחושת בעלות וביטחון, היא מעודדת את חוסר הנוחות והאימה מפני היעדר השליטה על התהליך. מאיפה מגיעה היצירתיות? איך רותמים אותה לעבודה? מתי תבוא שוב? האם תבוא שוב?
הפתרון של מחברת רב המכר נשמע מוזר במחשבה ראשונה. במקום לייחס לעצמנו את הגאונות והיצירתיות, היא מציעה לחזור לימי קדם, לתפיסה היוונית והרומאית, המבוססת על אמונה באלים. את החרדה המשתקת שבתהליך היצירה היא מציעה להרגיע באמצעות החצנת הגאונות, הנחה שיש ישות חיצונית שמשתפת איתנו פעולה. אנחנו צריכים לעשות את העבודה שלנו הכי טוב שאנחנו יכולים. אם תגיע הפיה הרחומה ותבזוק אבק פיות קסום על היצירה שלנו, מה טוב. ואם לא - כל הכבוד לנו שניסינו.
מה שמקסים באמירה הזו, הוא שגילברט לא מבטלת את האחריות שלנו על העבודה. כמו בבדיחה הידועה על האדם שהתפלל במשך 50 שנה לזכות בלוטו, אבל מעולם לא רכש כרטיס להגרלה, לא ניתן לוותר על המסע, על הדרך המאומצת, על החציבה בידיים פצועות בסלע הלא מוגמר. ההעברה של הגאונות החוצה מהאדם נועדה להרגיע את הנפש המיוסרת אבל לא למנוע מאיתנו את העבודה. סוד הקסם הוא בשיתוף הפעולה: כל אחד בהסכם הזה יעשה את חלקו. בהשאלה מקונדרה, האדם לא יכול להתקיים בלי התנועה, אבל גם התנועה לא יכולה להתקיים בלי האדם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
