אני לא יודעת אם אני יכולה להרגיש רגשות אמיתיים יותר.

אני מרגישה כבויה, בשיחה ממתינה, משועממת אפילו...

ואולי ככה זה איזון. משעמם.

השגרה אוכלת אותי. היא מיישרת אותי. ואני נותנת לה. בפעם הראשונה בחיים אני נותנת לה. 

הייתה התמוטטות לפני כמה ימים.אבל זה היה מטריגר. טריגר שיוני יצר אצלי ושי העיר. 

ואני חושבת על יוני הרבה. אני כבר לא זוכרת איך מרגיש המגע שלו. עברו כמעט שנתיים מהפעם האחרונה שראיתי אותו. 

אני יודעת שזה ייצור בלאגן אם הוא יחזור. עד שסוף סוף אני יציבה, מאוהבת (במישהו אחר) ובעלת מטרה 

אין לי שום סיבה לרצות למוטט את כל זה.

ובכל זאת....

אני בורחת למקומות כאלה בדמיון. מקומות הרסניים, קיצוניים, אבל הם נותנים לי שלווה. כי אני לא יכולה לפגום בחיים האמיתיים שלי.

אני לא אתן לעצמי. לא עוד.

הגיע הזמן להתבגר. ולהיות ומאוזנת. ללמוד למבחנים. לישון טוב בלילה. לא לקחת סמים. חולה על זה. שונאת את זה. 

הקולות בראש נדמו והחרדות על מצב רטט. 

אני יציבה. 

ומשעמם לי. 

D