אני רוצה לנקות את הראש.

שנת הלימודים הראשונה העלתה בי הרבה מחשבות ותהיות לגבי עצמי

לגבי הבחירות שלי בחיים, הילדות שלי, הדחפים שלי, הנטיות שלי, בחירת חברים, התאהבויות, בחירת כיוון לחיים.

למה בחרתי ללמוד קרימינולוגיה

בראשית הדרך הייתה לי המחשבה שבעיניי נפש האדם תמיד הייתה לחידה

במיוחד הנפש הסוטה

שזה נכון, אבל לא מספק.

הלימודים נותנים לי כל כך הרבה משבצות, חללים לשים את עצמי בהם. לנתח את עצמי ואת הסובבים אותי דרך אלף תאורטיקנים שונים, גישות ותאוריות שכולן מנסות לתת תשובה ללא נודע.

כילדה הייתי מאוד חרדתית ורגישה, וסבלתי מדיכאונות, מנטייה חזקה להרס עצמי 

זה המשיך והחמיר עד גיל ההתבגרות ששם התפתחו להן עוד כמה קיבעונות נפשיים לא בריאים

ותמיד רציתי לדעת איך זה לא להרגיש כלום.

איך זה שפשוט לא אכפת.

איך זה שאתה לא קם בבוקר בתחושת פחד תהומית, והולך לישון עם חנק של דמעות בלילה. 

ההרס העצמי שלי התבטא בהפרעות אכילה, בנזק פיזי לגוף, בבחירת אנשים קרובים הרסניים

רציתי לדעת את הסוציופתים והפסיכופתים. רציתי ללמוד אותם. רציתי להיות הם. רציתי להיות יותר טובה מהם. 

רציתי להפנות את ההרס כלפי חוץ. רציתי להפסיק לסבול.

אבל הדרך הכי טובה שלי ללמוד היא לחוות דברים על בשרי. להיפגע. להתאחות.

אני לא יכולה רק לצפות. אני צריכה להתערבב.

אז התחברתי אליהם. בהתחלה זה היה קשה, להיות כבשה שמסתובבת בין זאבים

עברתי ייסורים והתעללויות, נפלתי לבורות ותהומות.

עד הפיצול הראשון. שבו הטראומה הייתה כל כך חזקה שסוף סוף התנתקתי מעצמי.

סוף סוף לא היה לי אכפת. סוף סוף לא כאב. סוף סוף הייתי בשליטה.

אבל זאת לא אני. אני האמיתית רגישה ורכה, כמו פלסטלינה, תמימה ואופטימית.

הרבה שנים המאבק הזה בין 2 עולמות רגשיים היה חזק

עד שנוצרה מן סוג של פשרה, לרוב זאת אני הגולמית.

לפעמים אני מתנתקת כדי להגן על עצמי והקור לוקח עליי פיקוד.

היום אני כבשה בעור זאב. כיום זה כבר כל כך קל, אוטומטי, כמעט לא נשלט

אני אוהבת אותם והם אוהבים אותי. אותם הקפואים, השולטים, המניפולטיביים, מכופפי חוק ואדם.

אני ממלאה להם חור והם ממלאים לי אותו בחזרה. עד שהם הולכים כמובן, ומשאירים צלקת. אחת. שתיים. וחלל ריק. 

אבל במרוצת השנים האנשים מתחלפים. והחלל אותו חלל. ניתן להתרגל אליו. ניתן לשקוע בו. תלוי במצב רוח.

ובכן, אי אפשר להמשיך ככה. אני חכמה, אני צריכה למצוא דרך יותר בריאה לספק את האובססיות שלי, לא?

קרימינולוגיה. מאז שהתחלתי ללמוד אני מוצאת את עצמי מסוגלת לשחרר יותר בקלות מהתנהגויות הרסניות ואנשים הרסניים. היצר בא לידי סיפוק על ידי למידה מנייר, ולא מצלקות. צלקות יש מספיק, כלים? אין. 

אז במהלך השנה הראשונה התאהבתי בעבריין. והוא בי. לא רציתי לראות בו כפרויקט אבל הוא היה. לא רציתי לשנות אותו אבל ניסיתי. לא רציתי להשליך עליו את כל הדברים החדשים שלמדתי על אנשים כמוהו - אבל השלכתי. זה היה אירוני, ועם זאת כל כך הגיוני, ללמוד את נבכי הנפש הסוטה במסגרת לימודית וללמוד אותה בתוך כותלי האהבה.

זאת הייתה חוויה מעניינת וטוב שהיא נגמרה - כי מספיק לי.

באמת, באמת, באמת, באמת מספיק לי.

כעת שהפניתי את היצר הרע לתכנים חיוביים אני יכולה להפסיק לחפש סיפוק הרסני במקומות אחרים. או אני מקווה לפחות. 

תמיד תהיה לי פינה חמה לאבנורמליות

ואני בעצמי כבר לא רואה בנורמות כנורמות

ולא חוקים כמחייבים

ולא את עצמי כיצור בכייני וחסר שליטה

ולא אנשים כטובים או רעים

אנשים הם מכלול של חוויות טובות ורעות, הנפש היא מקום מסובך, וכנ"ל גם אני.

הפרספקטיבה שלי התרחבה - הרבה יותר קל לי להכיל את עצמי, ואת הדחפים שלי, ואני מצליחה לבנות תמונה ברורה של עצמי - ולהשלים איתה.

עדיין אוהבת אותם שונים. דפוקים. תמיד אוהב. ואת עצמי? מתחילה גם לאהוב. מפסיקה להעניש. אי אפשר להעלים את הדחפים של ההרס. אבל כן אפשר לתעל אותם. 

קשה ללמוד. יש הרבה לחץ. אבל זה מוציא ממני כל כך הרבה דברים.. להלן. 

אני איפה שאני צריכה להיות.

נראה לי שהתאהבתי בבחורה.

היא אוכלת אותי בלי מלח (כרגיל). היה לנו לילה מדהים אחד ויחיד ביחד. ואז היא ברחה בחזרה לאקסית שלה.

והיא משחקת בי. והיא שחקנית טובה. נשארת באמונים לבת הזוג שלה אבל יש לה עוד 5 כמוני אם לא יותר -

אם בכלל יש הגדרה ל"עוד כמוני." לדעתי לא.

בשבילה אולי כן. אני לא מתכוונת להוכיח אותה אחרת. אני לא מתכוונת לחבל לה במערכת יחסים. אבל אני כן מתכוונת להראות לה אותי במלוא הדרי. 

היא שומרת אותי כידידה ואני פשוט שומרת אותה קרוב.

כרגע היא מוצאת אותי מעניינת. יש לנו הרבה מה לגלות אחת לשנייה. 

אני לא שולטת בזה. הפסקתי לנסות ממזמן. כל כך מזמן.

זה לא יימשך הרבה זמן. האובססיה חזקה אבל מתקדמת מהר. הבועה תתנפץ ואלמד עוד כמה שיעורים.

זה הקרב האחרון שלי עם עצמי. המשיכה לפרטנרים מיניים וזוגיים לא פנויים רגשית.

ההבנה שמגיע לי יותר טוב מזה מחלחלת בי לאט לאט. 

אבל אי אפשר לצפות שלימודי השכלה יתקנו הכל, נכון?

יש בורות שרק ניסים יכולים למלא.

D