עברתי עוד שלב לקראת פיקחון. המחשבה שלי יותר בהירה. פחות מזוהמת. המוח חוזר לפעול.

הלב עוד כואב. כואב. כואב. כואב. המחשבה לפעמים נודדת... למחוזות רחוקים בפנטזיה. למה היה יכול להיות. למה עוד אולי יהיה.

אבל היא חוזרת. למה שיש. או למה שאין, יותר נכון.

יותר מהר מקודם. הדמעות נשארות בעיניים אבל כבר לא זולגות למטה. 

זה אחד הדברים הכי קשים שהעברתי את עצמי.

ובכן, ידעתי את זה כבר. ידעתי את הכל כבר מראש.

פשוט אף פעם לא אכפת לי מהקול הקטן בראש שלי עד שהוא הופך למפלצת.

רק רציתי שהיא תישאר. רק רציתי לא להיות אופציה. רק רציתי שהיא תראה אותי, ותרגיש אותי. ותרצה אותי. כמו שרציתי אותה.

הפכתי את עצמי ליותר מידי פנויה.

וכשחתכתי את זה הפכתי את זה להיסטוריה. מאבק אבוד. לעוד וויתור. 

שני קצוות לא באמת רצויים. שני קצוות שלא יכלתי לעמוד בהם.

אבל אין אמצע איתה.

מחקתי את המספר שלה. אם תהיה תקשורת היא תבוא ממנה. 

זה אומר שלא תהיה תקשורת.

זה מכאיב לי ומשחרר אותי באותו זמן. 

מגיע לי יותר טוב. זה הדבר שתמיד היה קשה לי להבין. לקח 24 שנים, אבל אני מתחילה להבין את זה. 

הלימודים מאזנים אותי. מבגרים אותי. זה קשה, קשה נורא להתבגר. לעשות את המעשה הנכון. לנגוד את הלב.

אני מנסה להיות כל כולי בלימודים, בהתנדבות, בעשייה.

כרגע אין לי משהו אחר. השארתי את הכל מאחוריי. 

אולי רק כשעושים את הדבר הנכון אז בא גם המישהו הנכון. 

D