יצרתי לעצמי את המציאות שלי.

תקופה של חשיבה. התבוננות פנימה. 

כל מה שאני חושבת קורה. ההרסנות שלי איבדה שליטה. כוח.... מנוצל לרעה.

זה משונה.

אני מרגישה כאילו לקחתי עוד צעד אחורה מהאנושות. מתבוננת פנימה דרך משקפיים ענקיות. התרחקתי עוד ועוד ועוד.

אני כבר לא מסוגלת לחשוב כמו בן אדם אחד. 

אני מרגישה את הכל,

ואת עצמי אני מרגישה כחלק מהריקוד המעוות הזה שהפחתי בו חיים.

מבפנים. ומבחוץ. באותו זמן. 

זה כבר לא עניין של לקבל צדדים מסויימים בי כחלק ממני.

זה עניין של אני כולי, כשלמה, מרגישה את עצמי ורואה את הכל מבחוץ באותה עוצמה. 

הכוח. העוצמה. אני מרגישה אותו עכשיו. הידיעה... ההבנה. של הכל כשלם. 

אבל הפחד. הוא גם. עוצמתי

אבל מה הוא אומר,, דונה, תחשבי!

האשמה שלי? הסגירת מעגל שלי? או ההבנה של המעגל הנצחי שאני תקועה בו?

הוא צדק בכל מילה שהוא אמר.לעזזל.

ואני רק מנסה להבין אם זה מאחוריי ומבינה שזה חלק ממני. 

אני פאקינג מתחרמנת מצדק. מקארמה. גם כשאני זו שנענשת. וגם כשאחרים. כי זה גדול יותר מכולנו. כל אחד מקבל את מה שמגיע לו.

אולי זו תחושת הגדלות הפתאומית הזאת?

מה שמסרתי ליקום חזר חזרה אליי?

חוזר עדיין. בצעדים גדולים ומאיימים. שקורעים את האדמה לשתיים. את כל מה שבניתי. את כל מה שהתגברתי עליו. ובניתי ממנו.

פאק.מגיע לי את כל מה שיקרה לי. אבל אני ממש מבועתת מהמחשבה שיקרה משהו. לא רוצה. 

לברוח. זה חזק מאוד לאחרונה. אני לא עומדת בקצב של עצמי. 

כל מה שהגיע לו קרה לו.

עכשיו זהו יום הדין שלי. 

הוא ארוך..

מצד אחד בא לי לפוצץ את הכל, שייגמר כבר.

אבל אין לי אומץ. לאף אחד אין אומץ.

אבל גם נמאס לי לברוח.

אז אני מחכה.למשהו.

נרקבת.משתגעת.

מה אני אגיד לו?

אני רק אריב איתו. לא מסוגלת להקשיב לו. הוא לא נקלט לי כבר... הוא בתדר אחר.

המניפולציות שלו כל כך ברורות לי. זה לא עליו. זה אולי היה עליו... אבל הרחבתי את המעגל. כמה שאני אוהבת להרחיב אותו... 

שונאת את הקשר שלנו. איך שהוא מסוגל להקרין עליי את הרגשות שלו עם פרוז'קטור. בלי שום מאמץ.

איך הרגשתי... נבגדת. על ידי כולם. ושאני לא יכולה לסמוך על אף אחד. הרגשתי הלם מוחלט, זרה מוחלטת לעצמי.

ולא ידעתי לא ידעתי לא הבנתי לא תיארתי לעצמי... בניתי לעצמי סיבה אחרת... נתתי לעצמי הסחת דעת שתתאים למה שעובר לי בראש. אבל המחשבות האלה היו זרות. הן היו ממנו. הוא הרגיש נבגד. וכועס. והמום.

ממני. מכולם. אבל בעיקר ממני. הוא קיצוני ואני שואבת אוטומטית את כל הקיצוניות שלו. את כל הוא עצמו.

ועדיין,

הוא לא העיקר.

הגרוע מכל עוד לפנינו.

לא מסוגלת להתמודד עם זה לבד. או בכלל.

לא מסוגלת לדבר על זה עם אף אחד. 

גם כשאני כן מדברת... לא יודעת למי להקשיב. 

D