יושבים במכונית. רק אני והוא. חשוך בחוץ.

הפאב שאנחנו רוצים לאכול בו המבורגר ממש מולנו, אבל בינתיים מעבירים בינינו ג'וינט במכונית ומדברים. מדברים עלינו.

"אתה עזרת לי. אולי מבחוץ זה נראה כאילו נשארתי אותו דבר. אבל אתה עזרת לי להתגבר על המון פגמים. פגמים פנימיים, בעיקר."

"הפגמים האלה... הם כל כך לא הולמים אותך. הם כל כך לא - את. כל מה שעשיתי זה לשלוף אותך מהם, שתראי מי את באמת. כמו שאני רואה אותך."

נשארתי בלי מילים. אני לא חושבת שאי פעם מישהו אמר לי משהו כל כך יפה.

אני מתרפקת על ברכיו, הדמעות גוברות עליי. דמעות של התרגשות, של אהבה וקצת של עצב.

"אני אוהב אותך," הוא לוחש לי באוזן, הידיים שלו עוטפות אותי בחום שלהן, מלטפות את שיערי. מנחמות, מרגיעות. מפשירות את השכבות של הקרח.

אבוי, כמה שאני אהבתי אותו באותו רגע. כמה שאיתו אהבתי את עצמי. 

אני בחיים לא אשכח את הרגע הזה.

זה היה החלק הכי טוב באהבה שלנו. 

הייתי צריכה לפרוש אז, בשיא. לנשק אותו לשלום, להגיד לו תודה. תודה ענקית. 

וללכת.

לפני שהכל התחרבן. 

D