לעצור שניה ולעשות סדר מהכאוס.

לא טוב לי עם עצמי.

זה משתלב ומזדווג בצורה יפהפיה עם זה שלא טוב לי בשום מקום.

עם אף אחד.

בשום מצב.

תפל לי. מזויף לי. ריק לי. רע לי.

אני לא נחמדה.

אני לא מצחיקה.

נאבדה לי הכריזמה.

אני מסתכלת על הגרוע בכל דבר. בכל סיטואציה.

אני מנתחת דברים יתר על המידה. 

אני לא נחשקת.

איבדתי שליטה. 

אני מפחדת. מדחייה. מלהיות לבד. מלהיות שנואה. מלאבד שליטה. מלהיכלא בתוך עצמי.

אני מתוסכלת. מהכישלונות שלי. מהניתוק שלי. מהעבר שלי. 

אני משתוקקת. לאינטימיות. להרגיש. להתחבר. להתנקות.

אני מרגישה כאילו אני עומדת על קצה תהום, מחזיקה בגדר ומסתכלת על הדונה שהייתי רוצה להיות,

שנמצאת אלפי קילומטרים ממני בצד השני.

למה התרחקתי ממני?

למה לא טוב לי? 

למה אני כועסת, על כולם והכל, רק משתוקקת להתאכזב, לגלות שאין חברים בעולם, שאני לגמרי לבד.

וכן, למה אני רוצה להיות לבד כל הזמן, ובו זמנית משתוקקת לקרבה וחיבה?

למה אני לא מוצאת את הטוב באחרים? למה אני לא מוצאת את הטוב בעצמי?

המרכז שלי רעוע. הביטחון שלי ברצפה. ואני לא יכולה לברוח. ממי אברח? ממה?

וכמה פנימה עליי להיכנס הפעם כדי להבין מה לא בסדר בי?

הדיכאון אוחז בי. הריקנות ממלאה את כולי. 

תקועה בעצמי לבדי.

אין לאן לחזור. אין לאן להתקדם.

אין סיבה להתקדם.

אבל אני רוצה נואשות לצאת מזה. 

אני רוצה לשמוח. אני רוצה לאהוב. אני רוצה לחבק ולהרגיש. אני רוצה להיפתח. אני רוצה להיות עצמי. להיות אמיתית.

אני רוצה לעבור לצד השני של התהום. להתאחד עם עצמי.

אבל איך בונים את הגשר המזורגג? 

D