אתה יודע, יצא לי להרגיש אותך כמה פעמים בזמן האחרון.

ישבת כורסה לידי, עוד חברים מסביבנו, והרגשתי קור. 

אפילו לא ניסיתי, זה פשוט - הכה בי.

קור פנימי כזה, שמחלחל בתוכך ומעביר בך צמרמורות.

זה היה שלך, זיהיתי את זה. למרות שהקור שלך זר לי - הוא היה מוכר. כי הוא שלך.

זאת הייתה הפעם הראשונה.

אחר זמן מה כן ניסיתי להגיע אליך, אתה יודע... במחשבות. כמו שאני עושה לפעמים. עצמתי עיניים וקראתי לך, 

זה לקח כמה זמן,

הרגשתי את האנרגיה שלי מתרחבת במעגלים, מחפשת אותך. מחפשת את הנפש שלך.

ואז הכה בי שוב, הקור.

החסימה. החזרת הכל אליי. לא היית מוכן לשמוע, לא היית מוכן להתחבר. העיניים שלי נפקחו בבת אחת ולא הצלחתי לנשום.

זאת הייתה הפעם השניה.

וממש לפני כמה ימים, ישבת אצלי בסלון וסיפרת לי שאתה לא מסוגל להרגיש. ובאמת, לא הרגשתי כלום. היית ריק. והריק הזה. מילא אותי בכל החורים.

זאת הייתה הפעם השלישית.

אז מה הפלא שאתה דוחה את ניסיונותיי להגיע אליך? גם כשאני באה בלי שכבות ובלי מסיכות, לך יותר נוח לחיות בקור. בשקר. בזיוף.

אני רוצה לשבור אותך.

אני רוצה לשבור את הקרח שלך. 

קרח זה כל כך תשע"ז.

D