"אבא גוריו" הוא דוגמא קלאסית לרומן קלאסי
נכתב ב17/5/2005 22:06

אי שם ביוון העתיקה הגדיר אריסטו את עקרונות הטרגדיה הטובה בספרו "הפואטיקה", אחד מהעקרונות היה קישור מסתבר והכרחי בין החלקים השונים של הטרגדיה.

הרומנטיקאים הקלאסיציסטים אימצו מושג זה (כמו גם מושגים אחרים) והעלילות שלהם מתגלגלות חוליה אחר חוליה, כשכל אחת מתחייבת מקודמתה וכל אחת מושכת אחריה את הבאה בתור.

"אבא גוריו", שאת חוליותיו הצגעתי בפוסט הקודם, הוא דוגמא טובה, אין שם שום דמות מיותרת, כמו בהצגה דלת אמצעים שלא יכולה להרשות לעצמה ניצבים או שחקנים של שורה אחת, אין שם שום סצינה שלא מובילה בהכרח לסצינה הבאה, אין שם שום שורה שאין לה תפקיד.

הרומן המודרני, שהתחיל עם פרוסט, וולף וג'ויס פנה לכיוון שונה, הם לקחו על עצמם את תפקידה של השירה - לדבר על דברים, להגות הגיגים, להיות ליריים, החלקים השונים בעלילות שלהם לא אינם הכרחיים אלא אופציונליים, הקורא נדרש לפענח את הקשר בין תחילת הרומן להמשכו.

במאה ה20 החלה גם מוזיקת הג'אז, במוזיקה זו מאלתרים החוצה מהמנגינה, מסתובבים לפה ולשם ואח"כ נכנסים בחזרה למנגינה המקורית, כשהחוכמה היא לצאת ולהיכנס בחלקות שכזו עד שהשומע לא יוכל להבחין מהי המנגינה המקורית ומהו האלתור.

הרומן המודרני הולך על קומפוזיציית ג'אז, משפטים שעוזבים לרגע את העלילה ומהגגים על הא ועל דא ורק אח"כ חוזרים לעלילה (מכירים את המשפטים שבתוכם יש סוגריים שיותר גדולים מהמשפט עצמו? לזה בדיוק הכוונה, אם כי לא תמיד מופיע סימן הסוגריים).

הרומן המודרני שאני בחרתי לדבר עליו היה "דקלי הפרא" של פוקנר, רומן מקסים, קריא (באופן יחסי לפוקנר, שהרומנים שלו קשים והנושאים שלו חותכים בבשר החי), שבנוי משני סיפורים שונים ("דקלי הפרא" ו"איש זקן") אבל הוא סיפור אחד, פוקנר העיד שהסיפור הוא סיפורם של הארי ושרלוט.

בפוסט הבא - תקציר "דקלי הפרא".