אישיוז עם זקנה

 

לא עם זקנה ספציפית, כי אני נמנעת מהן כמו מאש, אלא עם זיקנה בכללי.

הכי קל יהיה להגיד שאני מפחדת להזדקן ולהתקמט ולהיכלם מן העולם הזה אבל זה לא יהיה מדויק, כי אני לא לגמרי מפחדת.

משהו בי כל הזמן מייחל כבר להגיע לזיקנה המדוברת הזו. גיל 60 זה 50 החדש, מאחר ורק בגיל הזה הורים מתחילים להשתחרר מילדיהם

הפורסים כנפיים והולכים להיכשל מתחת לגג של מישהו אחר.

 

מאחר וטרם החלטתי לעשות צעד קיצוני כמו להתעבר, כי יש גבול לפרמיטיביות שלי ולזעקותיו של שעוני הביולוגי, אני מתחילה לפחד

שבעוד כמה שנים גיל 70 יהיה ה60 החדש שהוא כעת ה50 החדש. אני לא מפחדת כי יש לי בעיה להגיע לגיל 60 או 70, אני מפחדת 

מאיך שאגיע לגיל 60 או 70 או כל מספר אחר בסקאלת שמעון פרס.

אני מפחדת לאבד את היכולת ללכת בעצמי, לחרבן בעצמי או לדבר. אני כבר לא מפחדת לאבד את הזכרון כי וויתרתי עליו בידיעה שהשאכטה

משרתת אותי יותר כרגע.

אני מפחדת להיות מדולדלת או חלשה או להיזדקק לתמיכה. מה כבר לעזאזל יש לי אם אין לי עצמאות?

 

כחלק בלתי נפרד מהפחד שלי להדלדל, אני מפחדת להשמין.

המקום הזה נובע מהצד של אמא במשפחה, שאני ממשיכה להתפלל שוויתרתי על הגנים הבעייתים באותה בריכה,

הצד הסכרתי, בעל עודף המשקל ,בעל לחץ הדם הגבוה ושאר התחלואים הקשורים בכך.

כל חיי הלכתי עם המודל של אבא, הרזה והשרירי שאהב כמעט את כל סוגי הפעילות הגופנית. רוב חיי יכולתי לאכול כל מה שבא לי,

אבל זה עדיין לא הפריע לי לפתח הפרעות אכילה ולשנוא חצילים. רוב חיי עבדתי על הרגליים בתעשיות שירות כאלה ואחרות, הרביתי לסחוב מעמסות

כבדים כפי שמעבידיי ציפו ממני ולא ממש חוויתי בעיות עם מסת שריר. בשנים האחרונות, לא רק שדפקתי את הגב בשל סשנים של 13 שעות על כיסא

אלא גם גיליתי שאני עשויה מפודינג.

מאחר וקצת הפחידה אותי המחשבה להגיע לגיל 27 כרפרפת גאה, החלטתי לחזור לרוץ, להעמיק יותר ביוגה ולקפוץ על כל הזדמנות לצאת מהבית, ללכת או לעשות כל פעילות אחרת.

אבא אולי היה רזה כל השנים, ו"בריא" יותר מאמא, אבל אבא מלווה כבר מס' שנים בלוקמיה כרונית ומתפאר בקוצב לב גדול מדי שתקוע לו בבית החזה ומבצבץ מתחת לגופו השדוף והשזוף. אפילו חווית הכימותרפיה של אבא המשיכה לחזק את מעמדו ה"בריא" בעיניי – הוא לא איבד את מצב הרוח ורוח הבדיחה (לפחות כשהוא רואה אותי) והוא לא איבד את שיער ראשו (מזל שכך, כי אמא טוענת שזה היה שובר אותו).

אני בוחרת להאמין שאיך שלא יהיה, אני אצא חולה כמו ההורים שלי, בין אם אהיה בכושר ובין אם לא, אבל לפחות שאהיה חולה כוסית.

 

רק בעשור האחרון הבנתי שאמא שלי היא הגיבורה מבין שניהם. היא נאבקה במאבקים שאבא מעולם אפילו לא חשב שהוא אמור להתגייס עבורם,

והיא מנצחת במאבקים כאלה בד בבד עם הפסדים, והיא מקבלת את זה.

 

אני מפחדת להזדקן, יותר משאני מפחדת למות. אני מאמינה שרבים חשים כך, להזדקן משמעותו לוותר על כל החומות המקיפות אותנו ולהפקיד עצמנו בידי בני משפחתנו, רופאים ובמקרים רבים מטפלים זרים שיותר מעניין אותם לשחק פוקימון גו מאשר להחליף לזקן חיתול. גרוע מכך, יש צורך להצטייד בחתולים לגילאים מופלגים במיוחד, מפני שהם דורשים פחות תשומת לב מכלבים ובוודאות ניתן לראות אותם יותר מאשר את הילדים הארורים שבאים פעם בכמה שבועות.

 

על המקום הזה יושב הפחד מלא להביא ילדים.

מצד אחד, הגוף הביולוגי שלי עושה בי שמות ומציב לי עובדות שכדאי שאתחיל להפנים כי זה חלק בלתי נפרד מקיומי על הפלנטה. מצד שני, זה הדבר הכי אנוכי והכי לא הגיוני לעשות. בנוסף, למי לעזאזל יש כוח? אין לי כוח לסיים עבודה עד הדדליין הקרוב ואני חושבת שיהיה לי כוח לא לישון לעולם, להאכיל חיית פרא שרק תחרבן עליי ותקיא עליי כל היום??!! אבל אני מפחדת לא להביא ילדים, כי מי יהיה שם כשאהיה זקנה?

 

בעלי שיחיה, טוען תמיד שהוא ימות לפני. ממש לא מתאים כל הסיפור הזה כי בשביל מה התחתנתי? כדי להיות לבד בשנים בהן לא אוכל למשוך אליי דבר מלבד זבובים? פה כולם טוענים שנכנסים הילדים לתמונה, כי הם כבר גדולים – אוהבים את ההורים שלהם – ומוכנים להחזיר טובה על הימים הנוראיים שעברו בשחר חייהם. ובכן, אני מפחדת. אני מפחדת שבקרוב אצטרך לסעוד את הוריי, אני מפחדת שאחד מהם ימות. אני מפחדת גם שאחד מהם ימות לפני שהוא יראה ממני נכד.

למזלי, אני בת זקונים, לכן לשני הוריי כבר יצא לשחק סבא וסבתא עם 4 נכדים עד עכשיו, אבל לצערי ההורים שלי אוהבים אותי יותר מאשר את האחים שלי ולכן ייתכן כי הם בונים על להביט בזיו השכינה שיבצבץ מפרי הואגינה שלי.

 

בלי לשים לב, אני כבר זקנה. רק בא לי לשכב במיטה ולראות סרטים.

בלי לשים לב, אני הורגת את הגוף שלי כי אני כל הזמן דוחה את תאריך הגמילה מטבק.

בלי לשים לב, אהיה בת 27 בחודש הבא, וזה כבר גיל של גדולים.

 

לא נשאר לי עוד הרבה זמן להשתובב ולהתפלש בנעוריי וצעירותי. אני יודעת שבקרוב אצטרך להתמודד עם הקול המלאכותי של השעון הביולוגי הגוער בי לשנס מותניים, להתנפח, לסבול מבחילות והקאות, לעבור בדיקות רפואיות בקביעות ולבסוף לבקע את גופי בנסיון להביא לעולם הארור הזה יצור שיהיה תלוי בי לחלוטין.

מזה עשויים סיוטים, ובכל זאת זה נשמע מפתה, מסקרן וטבעי.

 

לפעמים בא לי להביא ילדים כדי שיהיה לי יותר במשותף עם אחיי וגיסיי. זוגות משתנים בנקודה בה הם הופכים למשפחה, ולהישאר במקום של "הזוג" משאיר אותי קצת מחוץ למועדון המשפחה. אין לי תמונות של מפלצות מלוכלכות בפסטה יושבות על כסאות פלסטיק מגוחכים כדי לשתף אותן קבל עם ועדה עם כל הביצה. אין לי אוסף סיפורים על כמה חמוד, מדהים, יצירתי, חכם ושנון המפלץ שלי ועל כל הפעילויות האדירות שהוא עושה בגן. כשאני אומרת שאני עייפה, או רעבה, או עצבנית, ההורים האלה תמיד נותנים לי את המבט הזה וחלקם גם אומרים "את עייפה?!" עם דגש כבד על "את". זה מטריף לי את הדעת כשמבטלים אותי באופן הזה, אבל אני מכורחה להודות שאני בטוחה בכך שהם סובלים יותר.

 

להיות הורה זה מסע צלב, רק בלי אוצרות בקצה, רק מוות. או חורבן. או פציעות קשות. או דכאון כבד.

להיות הורה זה לוותר על כל דבר שאי פעם אהבת, רק כדי להעמיד פנים שלשחק בבובות או לשאת משקולת של 7 ק"ג לכל מקום זה כיף. להיות הורה זה לשקר. לילד שלך, לעצמך, לכל הארורים שמברכים אותך ב"נחת".

 

פחח, נחת.

אני צריכה נחת מהשעון הביולוגי שלי.

 

תמי רותם, עדיין מסרבת לגייס את הואגינה שלה למפעל פרו ורבו ותמלא הארץ בכם.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי תמו'ש, 13/9/2016 13:32
7 דיסקוסים   רוצה לדסקס?     הצג דיסקוסים     0 דיסקסו עליי     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של תמו'ש ב-1/5/2017 18:12

---