ב-22 במאי 2007 בשעה הזו היינו בבית החולים, מנסים נואשות לבוא בשערי חדר הלידה ומתוזזים בין כל מיני בדיקות ומוניטורים. בתשע היינו בפנים, ובאחת הילדה המדהימה והמופלאה שיושבת עכשיו בחיקי ומאזינה ל"קרוסלה" - הייתה בחוץ וקיבלה נשיקה על מצחה היפה והמרגיע.
היא לא יודעת שהיא בת שנתיים, היא יודעת שהבוקר אבא ואמא היו מוזרים מהרגיל, שרו שירים אחרים מהרגיל ובהתלהבות יתרה, ונתנו לה עגלה ובובה (זרקה את הבובה והתיישבה בעצמה) והרבה ספרים יפים (בינתיים אמא קראה מרותקת, לראשונה בחייה, את "הביצה שהתחפשה". תודה לדוד הטטושון).
בדרך כלל אני לא מצליחה לכתוב על הדרי, הכתיבה (למרות שאני כה מתמרדת נגד זה) ניצתת מהחיכוך במקומות של חסך, מרחק, געגוע, קונפליקט, והדרי כל כך נוכחת. אבל לפעמים מצליח לי קצת. אז הנה.
ברית
אני נוהגת ובלי להסתובב
מושיטה לָך אחורה
קוביית שוקולד
אצבעותייך הקטנות מדייקות
לקחַת ממני
כשנגיע ואחבק אותך בזרועותי
אשאף את הבל פיך המתוק
