יום כיפור, אי אז באמצע שנות התשעים, אני אצל יעל בדירתה בבַּקעה, דירה ירושלמית מיוחדת במינה שהדלת שלה נפתחת אל גרם מדרגות ורק כשעולים מגיעים אל הדירה עצמה שכולה במפלס העליון, ויש בה תקרה ירושלמית גבוהה ויש בה יעל והשותפות של יעל ושם הקלטנו לי משני צדיה של אותה קלטת אודיו את הלהיטים הגדולים של הפריטנדרס ואת "ומאוד לא פשוט לחכות" של יהודית רביץ, שבו מופיע השיר המופלא והאהוב עליי, "נעמיד פני יתומים".
אבל ביום כיפור כמובן לא מקליטים קסטות, ויעל צמה אז אני מחליטה לאות סולידריות גם כן לא לאכול, רק לשתות קפה ולעשן סיגריות (טעות. כששותים קפה יותר קשה לא לאכול). עם הקפה והסיגריה הראשונים של הבוקר אני יוצאת למרפסת ורק אז נוכחת/נזכרת שממול יש בית כנסת, קול התפילה עולה מעבר לעצים הגבוהים שמסתירים מפניהם אותי אבל לא את ריח הקפה ועשן הסיגריה.
בצהריים אנחנו הולכות אל עופר, שעובד במוקד של חברת שמירה ויש לו משמרת. כנראה הלכנו דרך עמק רפאים, את הקטע הזה אני לא זוכרת, אבל אני זוכרת את ההליכה בקרן היסוד בַּחוֹם, כי גם אם סתווי לפני כן, ביום כיפור תמיד חמסין. אצל עופר במוקד הכול שוקק חיים, יש קפה וסיגריות ביתר שאת וגם עוגיות ונורא כיף להיפגש.
יותר מאוחר בדירה של יעל, עם השותפות שלה, אנחנו משוטטות בין התחנות הזרות (יש להן כבלים שאז זה עוד נדיר ומשונה בשבילי) ובסוף מגיעות באושר רב לפרק של "מי הבוס". קפסולת נוסטלגיה מתוקה בתוך מה שהיום, גם הוא קפסולת נוסטלגיה מתוקה...
