על הבוקר הייתי בשיעור ריקודי בטן ב"ערבסק". לפני ארבע או חמש שנים למדתי שם במשך שנה ועכשיו חזרתי. ואני באה לספר, גם כי אני אוהבת לספר דברים כיפיים וגם כדי לשמח את סרפנטינה (את פה מותק?) אבל בעיקר כי הייתה לי תובנה חשובה.
המורה בשיעור הזה קוראים לה חגית בראשי והיא מקסימה, עניינית וזורמת ונעימה. רוקדים מול ראי גדול והיא מדגימה את הכול, וכדרכן של רקדניות בטן ומורות, חלק מהריקוד הוא החיוך שהיא מחייכת. החיוך של חגית השתקף על פניי בלי שניסיתי לחקותו (הייתי עסוקה יותר בלחקות אותה מבחינת סדר הפסיעות רגל ימין ורגל שמאל). זה היה חיוך של שמחה והנאה מהריקוד. היא גם אמרה לנו כמה פעמים - "תיהנו מעצמכן!".
כשלמדתי לפני ארבע שנים, המורה המרשימה עד מאוד שהייתה לי גם כן חייכה. זה היה חיוך של מלכה. היא גם דיברה איתנו על החיוך ועל זקיפות גו ועל גאווה. אך מעולם לא שידרה או דיברה על שמחה זורמת, פשוטה.
אז לפני ארבע או חמש שנים היה לי קשה בשיעורים, וכהרגלי פירשתי לעצמי את קשיי וכבר בניתי סיפורים ופרשנויות. בין השאר שאני מתוסבכת עם הגוף והנשיות, שבאומנויות הבמה אני נרקיסיסטית, חייבת להיות הכי טובה ואם אני לא הכי טובה אני אפס, שאני תחרותית. אותה מורה גם נהגה לתת לנו מין "זמן במה" בסוף השיעור שבו כל אחת עוברת מצד אחד של החדר לצד השני תוך כדי אלתור כלשהו המבוסס על מה שלמדנו, לעיני כול. הופעה. אני אוהבת מאוד להופיע ולאלתר ובעיקר לבחור את הצעדים בעצמי שזה קל לי יותר מלחקות מורה, אבל אותה דקת הופעה שבסוף השיעור תמיד הכניסה (את כולן) למתח. התחושה הכללית הייתה של תחרות וכישלון (האם כישלון לא בילט-אין כשיש תחרות?).
חזרה להיום - חגית. אני באתי היום אחרת. ידעתי שאני באה בשבילי וששום מורה לא יכולה להרוס לי את זה. ובכל זאת לא ידעתי כמה כיף יהיה עם מורה כזאת. בסוף השיעור חגית אמרה שהיא רוצה להגיד לנו משהו חשוב. כולנו הקשבנו בדריכות והיא אמרה שהעיקר ליהנות מהלמידה, שזו לא תחרות ושאם יש צעד שקשה לנו שנגיד לה, אבל לא לדאוג, היא חוזרת על הכול, והעיקר שניהנה. נורא הודיתי לה שהיא אמרה את זה ואחר כך אמרתי ליעל מואב מנהלת הסטודיו, שזה נורא חשוב מה שאמרה חגית ושלמדתי בזמנו אצל המורה האחרת ושם כן הייתה אווירה של תחרות, ויעל מיד אמרה שזה נכון. ופתאום זה היה שם, בחוץ. לא בתסביכים או בנרקיסיזם שלי (שגם הם קיימים, אלמלא כן אולי לא הייתי נהיית לפותה בעניין הזה אלא מחליפה מורה אז, מיד) אלא בדינמיקה חיצונית ברורה שניתן בקלות להצביע עליה ולקרוא לה בשם.
מדהים כמה דבר יכול להיראות כאילו אותו דבר מבחוץ, אבל על פי החיבור הפנימי אליו הוא יכול להיות שונה לגמרי. לאלתר בסוף שיעור יכול להיות שחרור וביטוי עצמי או אמצעי לייצר תחושת כישלון. חיוך על שפתיה של רקדנית יפה יכול להיות סוד וריחוק ויכול להיות שמחה ושיתוף. והכול לפי מה שבפנים ומשתדר משם החוצה...
(ידעתם שאני אשים את השיר הזה עכשיו, נכון?)
