חיי בתיאטרון או נופש פעיל למחזאים בצפון - יומן מסע - חלק א'

ככל שמצפינים הנוף יפה, וג'תרו טול משמחים אותי באוזניות

Good day to you, my fine young lady, with your lips so sweetly full

ואני עונה לאיאן אנדרסון ואיתו,

If you don't ride with me while the devil's free, I'll ride with somebody else!*

אני נוסעת לחזרות ואחר כך להצגת בכורה של מחזה הילדים שלי "התרנגול", בבימויו של עופר שמר בתיאטרון מ.ר.א.ה (מרכז אמנויות הבמה) בקריית שמונה. עופר שמר ואני היינו חברים טובים בתיכון מאז הטיול השנתי של כיתה י"א. אני לא ידעתי שצריך להביא סכו"ם ועופר נתן לי כפית. מאז עברו שנים ותהפוכות ולא תמיד היינו בקשר. אחרי התיכון גרנו שנה בדירת סטודנטים עם עוד שותפה, ובאותה תקופה פנתה אליי מישהי מהחוג לתיאטרון וביקשה ממני לכתוב מחזה על פי "מעשה בבן מלך שהשתגע" של רבי נחמן מברסלב. אותה בחורה, שזכור לי בעיקר שעבדה בחנות חזיות, בסוף לא ביימה את ההצגה. אבל היה מחזה.

בסיפור של רבי נחמן בן המלך חשב את עצמו לתרנגול, כל מיני רופאים ניסו לרפאו ובסוף בא החכם והתיישב איתו על הרצפה ואמר לו שגם הוא תרנגול, וכך לאט לאט הצליח לשכנע אותו לחזור לגינונים של אדם. במחזה שלי שכתוב כולו בחרוזים, המלכה שתלטנית והמלך חדל אישים, הרופאים (פסיכיאטרית, הומיאופתית ומדקר סיני) מגוחכים והיחיד שיש לו שפה משותפת עם בן המלך הוא ליצן החצר, שעל פי המסורת השייקספירית הוא החכם האמיתי בחצר המלוכה.

כתבתי את המחזה בפעם הראשונה בדירת השותפים ההיא וכל פעם שגמרתי סצנה קראתי לעופר והקראתי לו, והוא עזר בהערות ובעידוד ובהתלהבות.

כל יוצר זקוק לחברים שמאמינים בו ומעודדים אותו ומוציאים ממנו את היצירה. וככל שאנחנו יותר בצד של החולמים ופחות של המבצעים, אנחנו צריכים לצדנו אנשים שיש להם גם כישורי הפקה. עופר תמיד היה כזה בשבילי, האמין בי ובכישרון שלי ובניגוד לי הוא תמיד חשב שלבצע דברים זה אפשרי ולא קשה או מתיש מדי.

עכשיו אני נוחתת בקריית שמונה (אחרי הפסקת העשר דקות בעפולה, שאני כבר מתורגלת לשלוף מראש את השקל לשירותים ולרוץ מהר כדי לא להיתקע בתור, וכך מעולם לא נכתב הפוסט "שכחו אותי בעפולה") והולכת ברגל לתיאטרון, עכשיו אני כבר יודעת את הדרך (כשעופר הבין שאני לא יודעת מה זה צפון דרום וכו', הוא אמר לי: ההרים צריכים להיות מולך. ההרים אכן מולי וזה יפה ומרגיע).

אני מגיעה לתיאטרון לתחילת הראן בדיוק – איזה כיף! פעם ראשונה שאני רואה את ההצגה במצבה הסופי עם התלבושות והמוזיקה ואני נדהמת: אני כתבתי את זה?! ברגע שאני רואה את מיכל כהן, היא הליצן, נכנסת לבמה בדמותה הליצנית עם אף אדום עגול  - אני מתה מהתרגשות. והתפאורה של אבי שכוי נפלאה (כן – שכוי – התרנגול - הא!) והמוזיקה הנפלאה של אירית ישראלי.

כל כך הרבה כישרונות יש בצפון (זה לא אפרופו שכוי שהוא מדהים אך תל אביבי) שכשנמצאים שם התחושה של התל אביבים שהכול קורה במרכז נראית קצת מצחיקה פתאום.

ותובנה קרובה יותר אליי, כשישבתי וראיתי ראן-על-סף גנרלית. כמו שכל המאמנים האישיים אומרים (או שנדמה לי שעליהם לומר) – לא משנה מה עושים, העיקר להשקיע בזה. לא משנה מה כותבים ואם זה בהזמנה ולא הרעיון שקדח בך כל לילות נעוריך, גם בלי שתרגיש ותרצה אתה כותב את עצמך. ואני ישבתי לי כצופה וראיתי בעת ובעונה אחת כמה ההצגה הזו היא אני, אבל מה שיפהפה בתיאטרון – שהיא באותה מידה הבמאי, המלחינה, השחקנים.

ולמי שרגיל לחלום ולפנטז (אל תשאלו למשל מה אפשר להספיק בארבע שעות נסיעה) זה שיש מישהו שמסוגל לקחת את החלום ולהגשים אותו עד לפרטי פרטיו הקטנים ביותר ("לילוש, תכתבי פה דיאלוג של עוד עשר שניות כי מיכל לא מספיקה להחליף בגדים" – והיו עוד המון שינויים שחלקם נכתבו בחמש בבוקר וחלקם נכתבו בגן של הדרי כשליוויתי אותה בימים הראשונים, ליד שולחן קטן של ילדים) – זו ברכה גדולה גדולה.

המשך יבוא, וגם תאריכי הצגות כשיהיו (בקרוב).

* Kelpie