נזכרתי בעצבות בֵּיתה של דודתי
שמתה בגיל ארבעים
מקרישי דם ברגליים.
ילדה שלא נתנו לה ללכת
והיא נשארה
עד שהבית התאבק עליה
(בשכבה העבה שעל שפופרת הטלפון
חרשתי תלם באצבע, והתגלה
הפלסטיק האדום)
ואולי טוב עשתה דודתי
שמתה בגיל ארבעים
מקרישי דם ברגליים
היא נשארה וכמעט
כולם הלכו, כמעט שלא
הספיקה