A Paris

אני לומדת ספרדית באינטרנט וזה מזכיר לי את לימודי הצרפתית בפריז, את המחברות שמילאתי באוצר מילים ובתרגילים, את הספרים. את הקימה בבוקר בחדרי אשר ב-cité universitaire (מעונות), ואחרי כוס שוקו או פחית קולה מהמכונה למטה (ואבוי לזוועה שנקראת קולה דובדבנים, ואבוי לי שרק אחרי כמעט חודש עלה בדעתי הרעיון הגאוני להרתיח מים בכף חשמלית ולהכין קפה – וגם אז לא חשבתי על זה לבד) והתחמקות ממחזריי, אריק ולא-זוכרת-את-שמו שהפציצו אותי בצרפתית-מושָבות שאת רובה לא הבנתי, את היציאה מהבניין שלי, היפה מכדי להיות מעונות, עם תקרות גבוהות ושטיחים בגוני ארגמן חמים, החוצה והליכה בתוך הסיטֶה לכיוון תחנת ה-RER. בהתחלה הייתי נוסעת במטרו של פורט ד'אורליאן ופירוש הדבר שהייתי יוצאת היישר אל הרחוב הגדוש מכולות הודיות ומסעדות לבנוניות ויורדת לתחנה לא נעימה, אבל במהרה גיליתי את ה-RER שהוא המטרו החדש והמשופר והמהיר יותר (נכון לשנת 96...) וכדי להגיע אליו הייתי צריכה לחצות את הסיטֶה ולהתענג בדרך על כל העצים והדשא והעשב והעלים הסתוויים, למרות שהיה רק ספטמבר, ולחצות מסילת רכבת דרך פתח קטן בגדר נמוכה בעשב, מקום שתמיד הרחיב את לבי ואת רוחי לעבור בו.

מה-RER הייתי יורדת בתחנת הפנתיאון, נוחתת בבול-סן-מיש, בולוואר סן מישל שאי אפשר לא לאהוב אותו, בפינת הרחוב של קוויק (המבורגרייה בלגית שבה הלחמניות מוארכות ולא עגולות, וטעים ונחמד הרבה יותר ממקדונלדס) ולא רחוק מז'יבר ז'ון (תסתכלו, זו בדיוק הפינה שבה הייתי יורדת...) שלעתים הייתי פושטת עליו בהתקפי כמיהה לעטים ומחברות וספרים של דניאל פנק ודיסקים של פרנסיס קאברל.

והכי אהבתי את שיעורי הבוקר, בדקדוק, ואת המעבדה הלשונית – אצל מרטין, המורה היחידה שפנתה אלינו ב-tu  ומרוב מבוכה היינו אובדי עצות ולא פנינו אליה כלל, לא ב-tu  ולא ב-vous; אחרי הפסקת הצהריים היו שיעורי ספרות שאהבתי אבל הטקסטים היו קשים מאוד וקלאסיים, ושיעורי היסטוריה שהיו לי כמעט בלתי אפשריים וגם בסוף, אחרי המבחן, מ-Gaule ועד צרפת וכל המלכים והמלחמות שהיו בדרך, הכול משתקשק לי בראש בערבוביה.

ובהפסקת הצהריים זה היה או קרואסון וקפה עם שרה השוודית ודייוויד האנגלי בקפה שממול – הכי שיק, אבל הכי לא משביע (ושרה אמרה לי: דייוויד אוהב אותך, אבל ממש אוהב – ואולי בגלל זה הוא לא החזיר לי טלפון כעבור שנה כשהשארתי לו הודעה: I'm in London with my boyfriend); או מסעדה סינית עם סוקו היפנית שסיפרה לי שבאה לאירופה כי היא רוצה להתחתן עם גבר לא יפני, וכעבור שנה באמת שלחה לי מלונדון הזמנה לחתונתה עם מישהו ששם משפחתו צ'אודהורי (ויש כמה סוקו צ'אודהורי בפייסבוק, אבל אף אחת מהן לא ענתה לפניותיי), סוקו שנעמה לי חברתה אבל לעולם לא הייתה פנויה אחרי הצהריים; או לבד ב-maison de sandwich שהיה הכי קרוב והכי מוצלח אבל אף אחד לא רצה לבוא אתי לשם, ושם הייתי קונה סנדוויץ' ניסואז עסיסי עם טונה וירקות ואחר כך עד ארוחת הערב במסעדה של המנזה (עם ה-ticket restaurant – כרטיסייה שכזו) הייתי אוכלת רק פירות בחדר שלי.

אחרי הלימודים האמריקאים היו הולכים לשתות בירה, ואלברטו אמר שאני יכולה לבוא אתו לקפה דה פלור לערבים הספרותיים של ימי רביעי כי הוא ממילא הולך, אבל אני בסופו של דבר הייתי חוזרת לסיטה לבדי, פריז הייתה גדולה כל כך שאני הצטמצמתי, ישבתי בחדרי ליד השולחן וכתבתי מכתבים והכנתי שיעורים וכתבתי סיפור, קצת התחבאתי ממנה (כפי שהתחבאתי מפני המחזרים, אריק ולא-זוכרת-מה-שמו), אבל הנה, בכל זאת הייתי שם.