לפני יומיים הודיע לי לפתע ידידי הטוב (אולי מדי) ג'ימייל שהוא לא יכול יותר וצר מקומו מלהכילני.
מיד פתחתי כתובת חדשה, אבל אחר כך התעשתי והתחלתי למחוק. ועודני מוחקת, ורק חמישה אחוזים הוא פינה לי...
אך לא זה העניין, אלא שבעודי מוחקת ומוחקת, יש דברים שאני גם שומרת, והנה מצאתי שיר יפה כל כך של פרנסיס קאברל שתרגמתי פעם. אולי הוא גם הופיע אי פעם בבלוג, אני לא זוכרת ולא אדע למצוא. ובכל מקרה - אם אני שכחתי, אז בטח גם אתם. הריהו:
שמלה וסולם
את לבשת שמלת קיץ, ואני
השענתי סולם על עץ דובדבן
את רצית לעלות ראשונה
ואחר כך
כל כך הרבה צורות, כל כך הרבה דרכים
לומר דברים ללא מילים
אֶת זאת אַת ידעת היטב לעשות
ועשית זאת
חיוך, יד מושטת
ובמשחק השקיפויות
מוגשים הפירות
בקערה של בד
לא טיפסתי גבוה, היה די
להציב על הסולם את רגלי
ומעיל הילדוּת
כבר גלש מעלי
לא חקקנו דבר באבן
אבל חשבתי על זה לא אחת
- בכל פעם ששמעתי
עץ נכרת
עץ כורתים מהר
מישהו אֶת היער מוֹכֵר
אילו ידע כמה היה לי קשה
לרדת משם
והאמנם ירדתי מכל
משחקי השקיפויות
בהם מוגשים הפירות
בקערה של בד?
מצאתי דברים אחרים לעשות
חיוכים אחרים לפגוש
אבל אור יפה כל כך
מעולם לא
במהירות שבה הזמן חולף
נס שדבר אינו מוחק את העיקר
הכל מתעופף לו בצל הקליל
חוץ מתמצית זו של קדחת ודבש
הכל התנדף בחלל האוויר
החיוך, השמלה, הסולם והעץ
במהירות שבה הזמן חולף
דבר אינו מוחק את העיקר
מצאתי דברים אחרים לעשות
חיוכים אחרים לפגוש
אבל אור יפה כל כך
מעולם לא
והנה אנחנו, למטה, על הארץ,
מעבירים את חיינו בני החלוף
בחיפוש שערים לפתוח
אל השמים
הנה השיר ביוטיוב: http://youtu.be/DQx6KyFZ9B0
