סַף

היה שיעור ארוך וטוב, בהתחלה אירובי ואחר כך התעמלות שקטה על מזרנים ותנועות איטיות ואחר כך כוריאוגרפיה והריקוד שאנחנו לומדות, פעם, ועוד פעם ועוד אחת, והיה חם והיה קשה והיה טוב והיה משמח והיו חיוכים, והייתה מוזיקה נפלאה, ואז, עשר דקות לפני הסוף, המורה שמה לנו סולו תופים מלהיב ואמרה שנרקוד ריקוד חופשי, והגוף, אחרי הכמעט שעתיים האלה, ידע לבד, והתנועות גאו והמוזיקה גאתה והלב גאה ולרגע עמדתי על הסף, זה סף שאני מכירה אותו ואני קוראת לו סף של שבעה היכלות או סף של שבעה עולמות, ברגעים האלה שבהם הדבר כבר נעשה, והסתיים או כמעט הסתיים, ולא שנשאר איזה תסכול או אי-מיצוי אלא שפתאום ההבנה הזאת, הבזק הראייה הזה, שכל זה היה רק הכנה, הגעה אל הסף, ועכשיו, עכשיו, אפשר להתחיל באמת.

http://youtu.be/N4LuDdcDivI

[עדיף בלי להסתכל. הקליפ מפריע]